שיר על שקיעה, חשבתי
כל משורר חייב שיהיה לו
שיר על שקיעה
ואני, מה אני אם לא משורר
ואין לי אף שיר על שקיעה
ואני לא יכול יותר.

שיר על שקיעה, חוף הים הופך זהוב
כל גל נושא איגרת
כל צדף הופך מזכרת
כל כך הרבה שירים כבר כתבו
על שקיעות
אבל השמש שלי עוד לא שקעה
ואף אחד עליה עדיין לא כתב
זה הזמן שלי לכתוב שקיעה, חשבתי
ממש עכשיו.

שיר על שקיעה של אביב
שאוטוטו נגמר
בצהריים כבר זיעה
בערב עוד קר
השמש משתקפת במים
והים כולו מזמין אותך
להיכנס ולטבוע.
רעש של חריקת בלמים חותך באוויר
אלוהים שם ברקס
אין לאן לנסוע.

זהו זמן שקיעה, זמן של שמיים
זהו זמן לסתום את הפה
ולהרים את העיניים.
השמיים אדומים סגולים
הים כמעט שחור, הירח כמעט לבן
ואם היו פה רחובות, הם כבר היו ממריאים
לאט, כמובן.

אבל יש כאן המון ים
והוא לא ממריא, רק בורא
קצת אופק כדי
שמישהו שרוצה להיות משורר
יוכל לברוא
קצת שירה
כי הוא ממש כבר לא יכול יותר.

אז הנה השמש נוגעת
טורפת את טיפת המלח הראשונה
שנקרית לה בדרך.
הנה השמיים הופכים ריקים
כמו סרט צבעוני שהופך
שחור-לבן.
הנה צדף וורוד למזכרת
הנה ענן.

הנה שקיעה שהופכת לשיר
הנה קולה הקדוש
של התודעה המעורפלת
הנה כוכב ראשון שלועג לשמש
הנה סיבה ללחוש כמה דימויים
לתוך האצבע הכותבת, המשתוללת.

חשכה של ערב אביבי,
שתיקה של רגע
שנלקחת בחזרה.
רק האופק יכול להעיד
שהייתה פה שקיעה
והיא נגמרה.