סוף הלילה באמצע המדינה. אני הולך לקנות סיגריות אחרי המשמרת.
זו הייתה משמרת הלילה האחרונה שלי. איזו הקלה. הדבר היחידי
שלמדתי מכל אותן שעות ליליות בעבודה, הוא שמשמרות לילה הן ממש
לא בין הדברים שאמורים להיות כלולים בחיי. ליד הפיצוציה ישב
גבר מבוגר, שיכור לגמרי. הוא עישן סיגריה ביד רועדת וקרא לי.
הסתובבתי אליו תוך כדי הליכה והבטחתי לו שאחזור. המוכר
בפיצוציה שוב לא זכר איזה סוג של ווינסטון אני מעשן. קצת
נעלבתי. שמונה חודשים אני קונה שמה כל יום, והדביל לא מסוגל
לזכור שאני תמיד רוצה את הלייטס הלבנים. כן, ההם מצד ימין,
הכריכה הרכה, מה שנקרא "סופט". עלק. חדרתים שמשחקים אותה לוס
אנג'לס. אבל החלקתי כי זה היה הלילה האחרון בעבודה, ויש לי מצב
רוח מצוין לגמרי. שילמתי לו, החזיר לי עודף, החזרתי לו חיוך
ויצאתי. השיכור עדיין רעד את שאריות הסיגריה שלו לתוך הבוקר
שכמעט התחיל. "בחורצ'יק" קרא, ואני הסתובבתי, כי מי חוץ ממני
כבר יכול להיות בחורצ'יק בסוף הלילה באמצע המדינה. ההוא
מהפיצוציה אמר לי שהוא סתם שיכור. אני כבר הספקתי ללמוד שאין
סתם שיכורים. בפיצוציות יש הרבה יותר סתם מוכרים. שאלתי אותו
מה קורה והוא הפיל את הסיגריה. הוא ביקש ממני ארבעה שקלים,
ועשר אגורות. הוא ממש הקפיד על הסכום. "אני רוצה להתאבד" הוא
אמר לי, בקול של קריז. אני כבר הספקתי לשכוח שאף אחד לא רוצה
להתאבד. יש כאלה שממש לא בא להם לחיות. ליטפתי לו את הראש,
ברוך, והוצאתי מהארנק מטבע של חמישה שקלים. לא ציפיתי לעודף.
לא היו לו בכל מקרה תשעים אגורות. לא היה לי בכל מקרה צורך
בתשעים אגורות. הוא לא אמר לי תודה, בסך הכל תקעתי את הברנש
בשוק רציני. אמרתי לו שלא ידבר שטויות ושהכל יהיה בסדר. רציתי
לספר לו כמה אני שמח שסיימתי את משמרות הלילה, אבל הוא כבר הלך
לבורקס. מעניין מה עולה שם ארבע ועשרה. מעניין אם חמישה שקלים
הם סיבה מספקת לא להתאבד. תהיות של לילה שנגמר באמצע מדינה
שבקושי מתעוררת. בדרך הביתה אני מנסה לחשוב על לחן למשהו
שכתבתי. המנגינה לא ממש מתחברת. |