אז אני שוב פה בארץ הזרה שהתיישבה לי בבטן מגיל 12. ואולי זה
לא היה הכי טוב לדעת  
ואני חושבת והולכת וחיה ויושבת ועומדת
מכל אחד שהולך ברחוב, למה אני מחכה שמישהו ידפוק לי בדלת וייקח
אותי לארץ רחוקה  בצד של האטלס שאף פעם לא הראו לנו.
גן החשמל. ואיפה אני נכנסת? ואיפה הלבד שלי והצורך שלי
והמיניות שלי והחרמנות שלי? לאן הם נכנסים?
דיכאון. ואיפה העצבות שלי והשקיעה שלי והחולשה שלי? לאן ידפקו
אותם?
סכיזופרניה. למה דווקא שהיה לי כל כך טוב?
אז הגעתי לכאן. רחוק מכל מה שלא היה לי מקום בו. והאנשים פה
יותר והרחובות פה יותר והזיונים פה יותר ואני פה יותר
או שלא.
ואיפה האחד הזה ששמעתי עליו פעם אתמול מתחת לבניין שלי. והחתול
בלי הזנב?  אולי זה גם השיגעון. ואיפה זאת שאני כל כך שונאת?
ואיפה הלישון שלא לבד ואיפה הציפייה לחזור הביתה.
אז עכשיו זה זמן השקט. שקט והרבה דייאט קולה ואולי הוא יבוא,
האיש עם המשקפיים, וימכור לי כרטיס ב 25 יורו שני כיוונים. ואז
אני אציע לו להצטרף כי כבר יהיה לי משעמם לא לרצות משהו אחר
ואולי הפעם אני אצליח להתאפק.