הסתיו ירד על הממלכה וליטף את האדמה בצבעים של חום וצהוב, לכל
פינה ופינה חדר , במשב של רוח רעננה מלאה בהבטחות.
והיא שכ"כ אהבה את הסתיו הייתה עצובה. מדוע עצובה לא כן היה לה
הכל? נחמד לה להיות עצובה חשבתי, יושבת עליה העציבות כמעין
הילה של מלנכוליה מתוקה ומתוחכמת, זאתי שהייתה מנת חלקנו
האנשים הפשוטים מידי יום .
לפתע הבחנתי בבכיה.
אל תבכי נסיכה! אי אפשר לבכות בארמון הלוא דמעותייך האמיתיות
ימיסו את ארמון השקר הצץ סביבך, ויגרמו רק לחורבן!
"אך זה לא בשליטתי!" ענתה והביטה בי בעיניה האפורות והגדולות
שתמיד נראו כמסתירות איזהו רז, וצעקה לעומתי" הלוא יש כ"כ הרבה
רוע והכל ממש נורא מחוץ לארמון! אני שונאת לצאת לביקורים מחוץ
לארמון, קשה לי לראות את העם בפשטותם בעוניים, חיים כחולמים
מאושרים, הם אינם יודעים כמה רע להם?" שאלה  הנסיכה בתמימות
כנה,  "ובכן" השבתי "זה לא שאינם רואים אך מה רוצה את שיעשו?
הלוא כל כוחם נתון ביידיך, וגם אם היו משנים אזי מה? מאושרים
הם מהקטנות נסיכתי, מזרימת המים באגם, מציוץ הציפורים בבוקר
לשם השכמה, מילדיהם שלהם, מאהבותיהם שלהם... לא רע להם
נסיכתי.."
"הכיצד???" תמהה הנסיכה, " חסר להם כ"כ הרבה; נשפים מפוארים,
נסיכים יפי תואר משרתים שימלאו אחר כל פקודה ופקודה..."
"או נסיכה! הם אינם צריכים את כזה זה! האושר והשלווה שלהם באים
מבפנים..."
"פחחח" גיחכה הנסיכה בזלזול " זו היא פלצנות לשמה... הלוא האדם
חייב אי אלו דברים חומריים בחיו אפילו המאושר באדם לא יוותר על
הדובדבן בקצפת של החיים אילו ניתנה לו הבחירה!"
" כמובן שכתמיד את צודקת נסיכתי , אך שאלה לעבדך הנאמן: מה
קורה כאשר נגמרים הדובדבנים? כאשר טעמם הולך? ואודמם נמוג אל
תוך הלבן של הקצפת מה אז?  הלוא הדובדבנים הם יציר כפייך ולכן
יהיו כל מה שתחשוק נפשך, ומה יהיה גורלך כשהם כדרך הטבע
יימוגו?"
" או אל תיהיה טיפשון... פשוט אחליפם בחדשים...!"
"אוי נסיכה יקרה  מרחם אני עלייך כ"כ! אינך מבינה את האושר
שבפשטות, את בונה הרים וגבעות בשביל למצוא את אושרך, הוא זול
ובר תחליף, הנך יודעת שזה הרודף אחרי האושר אינו מוצא אותו
לעולם?"

הנסיכה צחקה בקול גדול שלא ידעתי אם לפרשו כזלזול בדבריי או
שמא פגיעה אישית בי וענתה בכובד ראש " כאן באה טעותך ידיד!
האושר הוא מובנה ,  הוא סתמי הוא אינו אלא נוסחה מתמטית פשוטה
, פונקציה של מספר מרכיבים וניתן לפשטו ביתר קלות, שדווקא תשאל
את החכמים ביותר ותשובתם תיהיה כי אינם מאמינים בבדיה האנושית
הקרויה "אושר"".......
"לא ולא נסיכתי!" עניתי כעולל להוט המגן על כבוד משפחתו" האושר
היינו הסוד הגדול של החיים, האואזיס במדבר הייאוש, ואנו האנשים
הפשוטים אננו יכולים להבינו, בטח שלא לנתחו , אלא פשוט ליהנות
ממנו כאשר הוא בא לרגעים ספורים או לחיים שלמים...!"

"מתקנאת אני בך על תמימותך משרתי, הלוא תדע כי טבע האדם הוא
אנוכי וחומרי בגבולות הוא עצמו? ולכן האדם תמיד ישאף להגיע
לתקרתו שלו , הבן נא אושר היינו פיקציה, המצאה של עניים, ודלים
בכדי לתאר מצב רע מגבול הנתפס, אושר נועד בכדאי לתת תקווה
פתטית לחסרי תקווה אך כל קשר בינו לבין המציאות מקרי בהחלט!"
"הבלים הם דברייך! צעקתי כשוכח את מקומי
"אם כן תואיל בבקשה להגדיר לי אושר מהו?"
"..............................."
השתיקה פילחה את האוויר הצפוף בחדר הרחב כמיליוני סכינים
הננעצות בבת אחת, אך יותר מכל פילחה בפינה נסתרת בלבי..
הנסיכה חייכה אליי חיוך אצילי מעל לכס הורדים שלה ושתקה כמנצחת
בכבוד( נסיכה או לא נסיכה?)

אני לא יודע אם באותו יום הפסקתי להאמין בנסיכות , או שהפסקתי
להאמין באושר