היה לי חבר.
קראו לו איגור והוא היה רוסי. אתם יודעים,מהרוסים הטיפוסיים
שיער בהיר,עינים כחולות ושיזוף מהמם. הכי אהבתי כשאיגור היה
מתעצבן עליי, זה קרה לעיתים קרובות הוא מייד התחיל להמטיר עליי
קללות ברוסית ואני,אני צחקתי ובכיתי מרוב צחוק. ואז היה איגור
רוכן לעברי וצוחק אליי ואומר לי משפטים יפים במבטא רוסי כבד.
אהבתי כשאיגור היה בא אלי הביתה עם הפתעות קטנות כמו שרק הוא
ידע כשחגגנו שנה להיווסדות אהבתנו איגור עמד לי מתחת למרפסת
בשלוש לפנות בוקר עם גיטרה וקופסת קרטון ושר לי שירים
עממיים,ברוסית כמובן.ההורים שלי לא ידעו איפה לקבור את עצמם
אתם יודעים, תסמונת "מה יגידו השכנים"הידועה. ואני קורנת מאושר
רצתי אל חיקו של איגור והרמתי מהאדמה הלחה את קופסת הקרטון
המצקצקת,בתוכה שכב לו חתלתול פרוותי ואפור, נדמה לי חתול פרסי
אני ואיגור קראנו לו "קושקה" (חתול ברוסית)בעצם איגור קרא לו
ואני הסכמתי. למחרת היום סיפרתי לכל המעוניין שהחבר הרוסי שלי
הביא לי פרסי. חתול פרסי. מאז עלילות "קושקה" הקטן עברנו, אני
ואיגור, המון. עוד שנתיים נוספת של ביחד, עוד חתול פרסי עם שם
רוסי, ועשרות שירים עממיים,ברוסית כמובן. כשמלאו שלוש
להיווסדותנו מלאו לאיגור 18 והיה עליו להתגייס לשורותינו, כי
כמה שהיה רוסי היה גם בן לאמא יהודייה ותושב המדינה לפי חוק
ועליי, עליי נגזר לקבל את המציאות ולהשאיל את איגור שלי לצבא.
בחיי השאלתי המון,ספרים,בגדים,עטים,דפים,תכשיטיםבאמת..הרבה
דברים..יותר מכדי שאוכל לזכור.אבל בנאדם עד אותו יום לא יצא לי
להשאיל.וכך כשהגיע היום, יום השאלת איגור לצה"ל נסעתי עם
משפחתו לבקו"ם עמדתי ברחבה לצידו וההורים שלו לא הפסיקו להנציח
את רגעיו האחרונים כאזרח,אני לעומת זאת מיררתי בכי תמרורים
וסירבתי להאמין שהצבא לוקח לי את איגור,ועוד לקרבי.חיבקתי את
ידו המסוקסת וסירבתי לעזוב נישקתי את שפתיו והרחתי את רוסיה
מהסוודר שלו,הוא חבק אותי ולחש לי מילים ברוסית כמו שאהבתי כל
כך, חייכתי חיוך מאולץ ואז קראו לו לעלות לאוטובוס..הוריו החלו
בסדרת נשיקות וחיבוקים,בכי וצווחות ברוסית  ואני עמדתי זנוחה
מביטה מן הצד, מייד כשקלט אותי מרוחקת השתחרר לו איגור מחיבוקי
הוריו רץ אליי והדביק לי נשיקה ארוכה על השפתיים "פרח" שלי הוא
קרא לי וחייך "תשמרי על עצמך" אמר, ורץ לכיוון האוטובוס כשהוא
מנופף אליי ולהוריו.


                               

 
נכון שהכי מעצבן ספרניות כשלא מחזירים לספריה את הספר שהשאלת?
אז אולי שצבא הגנה לישראל,צה"ל, יענה לי איך קרה שהשאלתי לו את
איגור והוא לא החזיר? כי נראה לי שהסיכום היה השאלה לתקופה של
משהו כמו שלוש שנים ואז ככה פתאום אני מגלה שנגזר עליי לשחק את
תפקיד הספרנית,אלא שלא מדובר היה בספר,נבלות!מדובר היה באיגור
בשר ודם,ברוסי היפה והטוב הזה שלי, בחבר שלי,בחבר הכי טוב שלי.
איגור נקטף במהלך תרגיל בצבא לי נודע על כך מהוריו ההמומים
והכאובים שעלו לארץ לקבל עתיד טוב יותר והעתיד הטוב הזה לקח
להם את הבן. על איגור שלי ישבתי שבעה פרטית,שבוע ימים הסתגרתי
בחדר,בחשכה משננת את חוקי הספריה -ספריית בית הספר שהיו כתובים
ביומן התלמיד שלי.."על כל תלמיד חלה חובה להחזיר את הספרים
שהשאיל במועד".. וואלה יופי למה על צה"ל לא חלות חובות כאלה?
"על צה"ל להחזיר את השאלותיו,כלומר את חייליו במועד." אחרי
שבוע קמתי והחלטתי ללכת לבקר את הוריו של איגור,כל מה שיכולתי
לחשוב עליו היה כמה אגואיסטית אני ואיך רק חשבתי על עצמי לקחתי
איתי את "קושקה" ואת "ירי" בקופסת קרטון ונסעתי לבית הוריו,כמה
שהם שמחו לראותי. אחרי ביקור קצר והעלת זכרונות נעמדתי בחדר
ושלפתי מקופסת הקרטון את החתולים שלי ושל איגור,נתתי אותם לאמא
שלו,כי ידעתי שזה יהווה לה מין זכרון לאיגור ועוד
ידעתי,שבלעדיי איגור לא אוכל לגדל אותם. אבא של איגור ניגש
אליי כשכבר עמדתי בדלת חיבק אותי ארוכות ואמר "פרח של איגור
שלי,איגור נהרג כששירת את המדינה בהגנה על המולדת ועל כך אנו
גאים ואת עם כל הכאב צריכה להיות גאה". דמעות חנקו את גרוני
חבקתי את אבא של איגור, אדם חזק ומדהים.. והוא רק הוסיף ואמר:
"המדינה נתנה לנו מקלט ואנחנו נתנו לה איגור" ובכה ואני בכיתי
איתו והבטחתי להמשיך לבקרם. יצאתי מביתם בריצה,נכנסתי למכונית
הדלקתי את הרדיו ונחרדתי למשמע אזניי:
" שלושה חיילי צה"ל נהרגו הערב בהיתקלות מחבלים"..
וכמסרבת להאזין, מסרבת לשמוע, ועיני בוכות לקול הקריינית,
המשכתי לנהוג והרהרתי..
"עוד השאלות שלא יוחזרו.. עוד פרחים שנקטפו.."
"מישהו צריך להזכיר להם שם..לגנרלים הגדולים את חוקי
הספרייה"..