הם כולם עומדים בתור, בטור ארוך שמשתרך עד השער הראשי. הם לא
חשבו שיהיו כאלה בעיות כשתכננו את החלק הזה, חשבו שאת התחנה
הראשונה כולם יעברו ממש מהר, כי כולם כבר רוצים להיכנס פנימה,
כולם כבר רוצים לראות מה יש בפנים. אבל מה מלאכים יודעים בכלל
על סדר עדיפויות של בני תמותה?
"לכאן, לכאן בבקשה, בטור מסודר אם אפשר," הוא נעמד על קצות
אצבעותיו, נעזר קצת בכנפיים כדי להתרומם מעל ההמון הסואן,
לכוון את כולם. הוא מרים שלט עם חץ. "קחו מספר, שבו על הספסל.
התאים בצד השני, לא להתעכב בבקשה," הוא כמעט מתחנן אבל הם
מסרבים להקשיב. יש להם עכשיו את כל הזמן שבעולם, הנצח הוא
שלהם. הם מתקדמים לאט, חלק עוד אבלים על אלה שהשאירו מאחור,
חלק נרגשים. חלק מחזיקים ספרי תהילים קרועים, חלק מזמזמים את
מארש האבל. הם מתיישבים על ספסלי העץ הלבנים-ארוכים, מחזיקים
פתק עם מספר. התאים מתפנים ואנשים חדשים נכנסים. עוברות דקות
ארוכות, וכל איש יוצא עם מטבע, מטבע אחד, זהוב, נוצץ. הוא
מחזיק אותה חזק בכף ידו. הם תמיד מסרבים להיפרד, אבל הם יודעים
שהם מוכרחים. הם כולם קצת יותר עצובים ממה שהיו קודם לכן, כולם
מעט יותר אפורים. הם מתקדמים אל העמדה, חותמים על הטופס. לא
בדם, זה לא הגהנום - בנפש. המלאך מרים את קצה העט הזהוב, טובל
אותו בנפשם, והם חותמים. ואז הם ניגשים אל התיבה, ומשלשלים את
המטבע דרך החריץ הקטן. המטבע צונח, נשמע קול נקישה מתכתי,
וזהו. הם מנקים את ידיהם וממהרים לתחנה הבאה, בשביל לקבל את
הכנפיים, הנבל והחישוק לראש.
ואחרי זה הם כבר לא יודעים מהו צער. הם לא יודעים על מה ויתרו
בשביל להיכנס, לא יודעים למה עשו את זה. הם מלאכים עכשיו, זה
כל מה שהם, כל מה שהיו ויהיו. לא עצובים או שמחים, לא כועסים
או מרוצים.
רק הוא יודע. הוא עומד שם לבדו, בעמדה, כל היום וכל הלילה.
רואה את התור הארוך מתקדם דרך השער אל הספסלים, ומשם מטפטף אל
התאים. הוא תמיד רואה אותם נכנסים פנימה שמחים, ויוצאים קצת
עצובים, אבל הוא לא יודע למה. הוא היה מביט בהם, ותוהה מה יש
שם בפנים, בתוך התא הזה, כי אף אחד אף פעם לא אמר לו. מה לוקח
כל כך הרבה זמן? הוא מת לגלות אבל יודע אבל שאין טעם לשאול
אותם, הם כבר לא ידברו לעולם.
בערב, הוא פותח אתה תיבה ומרוקן ממנה את כל המטבעות לתוך שק
גדול ומלוכלך. השק כבד, כל יום יותר כבד, והוא סוחב אותו עד
לכספת הגדולה. ואז הוא מרוקן אותו, ורואה את המפל הזהוב נשפך
מהשק לרצפה. לפעמים הוא עומד כמה דקות ובוהה בהן, לפני שהוא
חוזר לעמדה. כל כך מבריקות, כל כך נוצצות.

יום אחד, בחור צעיר הגיע דרך השער. בחורים צעירים מגיעים כל
הזמן, גם ילדים, אבל הוא נראה קצת לא שייך, לבוש מוזר וקצת
פרוע. הבחור הסתכל סביב, קצת מבולבל, ואז לקח מספר והתיישב
בתור. הבחור נראה מאוד צבעוני בתוך נהר הראשים האפורים, והוא,
המלאך, כמעט ובהה בו. לבסוף הבחור קם, נכנס לתוך התא והסיט את
הוילון. הוא למד, בינתיים, שלאנשים צעירים לוקח הרבה פחות זמן,
אבל הזמן עף והבחור לא יצא. הוא כבר חשב להיכנס ולהוציא אותו,
כשהבחור פרץ החוצה בריצה מטורפת ודמעות, בין האנשים, אל עבר
השער, ונעלם. היו לו עוד מקרים כאלה, הוא נזכר.
באותו לילה, אחרי שכולם התפנו, הסקרנות הרגה אותו. הוא נכנס
פנימה לתא, הסיט את הוילון וחיכה. בהתחלה היה קצת חשוך, שקט
והמושב היה קצת לח. לאחר כמה שניות החלה להתנגן ברקע מוסיקה
קלאסית שקטה ומנורה עמומה נדלקה בתקרת התא. קול רגוע התנגן
במקביל למוסיקה. "שלום, וברוך הבא לגן-העדן. אתה כעת נמצא
בתחנה הראשונה במסלול הקליטה שלך. כאן תצטרך לוותר - אבל לא על
הרבה. ראה זאת כתרומה. עליך לוותר על זיכרון. זיכרון אחד, ולא
יותר. קח את הזמן שלך, תחשוב היטב. זיכרון זה ייצג את כל מי
שאתה, ואנחנו נדע אם תנסה לשקר. זיכרון אחד - הזיכרון הרע
ביותר שלך - הכי נוראי, הכי כאוב, הכי חד.  בטח בנו, זה יקל על
היותך מלאך. תודה רבה על שיתוף הפעולה."