כנראה שצריך להתרסק כדי להתנער
זו הייתה המחשבה שהוליכה. נדמה לי שזו היא שהייתה.

להתרסק כדי להתנער
לא צפיתי שברים וקטיעת אברים, הברות
וקוטעת
כי שום דבר חכם לא ייכתב רק תיעוד של המר מבפנים.

צחקתי כשתסרטנו
אישה קופצת מתרסקת, מבניין שמט ליפול
הפאנץ' - ידה החלושה מורמת
ודוהרת משאית ושמה קץ לכל.
צחקתי. והיה כבר מאוחר
(אז שיחקנו בלהיות מגניבים. קורה. נגמר.)
ולא אישה אני. לא, לא
רק קפצתי התרסקתי.
בלי פאנץ'. ללא יד מבקשת, מנסה לזחול
על אצבעותיי שלי דרכתי
וכך שמתי קץ לכל.
לא דמיינתי לא צחקתי
לא ישנתי על ספסל.

לא טומנים לי בורות
אני יודעת שהם שם, אני צונחת אליהם
במודע ובויתור
לא אקפוץ מבניין, זה מגעיל, זה וולגרי, זה נמרח וספלאש
ובלגאן.

אתה היית עד שבאתי.
באתי.
לא היית.
באתי לראותך
ואת עצמי פגשתי
ארור אתה ואקלל אותך עד סוף ימיי
ראה כברת הדרך, הבט בצעדיי
עד אליך השתנקתי
וקיבלתי את עצמי
ומאוחר מדי הבנתי
זו אני. זה עגמומי.

והלילה קר חשוך והפעם אין עוד דרך להסביר דבר
ובאמת לא מכירה אותי
וגם ביני כמו נטע זר.
היה מסוייט למרות שהדחקתי
ואיבדתי מערב
כשכל הזמן רציתי לדעת איפה הים
לא טובה ברחובות
ואיבדתי את עצמי לדעת.

אירוני להבין שככל שהתקרבתי
פיזית
התרחקת.
מרחוק עוד ניתן היה לטעות לחשוב אולי
יש טעם
יש עניין,
גם מצדך
ולא.
אז ככסילה הגעתי, גם בלי לדעת כתובת מדויקת
נסעתי כדי לנסוע
כדי להתרחק
(ממני)
כדי להתקרב
(אתה יודע)
וכמאמר הקלישאה שלו,
לברוח, תברחי.
מעצמך? זה לא.

פיללתי למיטה
ומה קיבלתי.
זה לא הבית
זה לא מה שחבל.

אז בלי מיטה,
קירבה רציתי
ונרדמתי על ספסל.