למה תמיד כשהכל טוב, כשנדמה לך שזה הכי טוב, תמיד קורה הדבר
הרע הנפילה הגדולה?
הייתי בן 11 ילד קטן נהנתי מהחיים הכל היה טוב.
הייתי במחשב שיחקתי משחק, אבא ראה טלוויזיה, אמא דיברה עם בן
דודי שגם היה, אחותי הייתה בחדרה עם חברה.
צלצול בשער הכלב שלי נובח, אמא פותחת את הדלת וכעבור כמה שניות
היא צועקת בחרדה בשמו של אבא שלי, אבא שלי יוצא לראות מה קרה,
אני לא מבין....
היו שם 3 חיילים, אבא ואמא נכנסו הביתה, אמא שלי תפסה בשערה
והייתה נראית בשוק מוחלט, אבא שלי פרץ בבכי הכי מר ששמעתי
בחיים שלי על הקיר ואני לא ידעתי מה קורה!!!
גם אחותי הייתה, היא הבינה מה קרה והייתה המומה.
אני שואל את אמא שלי עשרות פעמים 'אמא מה קרה?', עד שהיא
הושיבה אותי ואמרה לי 'עמיחי איננו'.
אני בשיא תמימותי שאלתי אם הוא נעדר אבל הבנתי כמה השאלה
רטורית לפי מה שקרה בבית. ישבנו כולם בסלון המומים ולא ידענו
מה לעשות חוץ מאבא שלי שהלך לבכות למעלה.
אני לא הוצאתי מילה לא יכלתי לדבר... כאילו לקחו ממני את
האפשרות להגיד משהו.
לא הבנתי בעצם מה זה אומר כאילו אני לא אראה את אח שלי
יותר...
ביום חמישי הוא הלך לעשות שמירה וביום שבת אומרים לנו שהוא
מת?!
וכן דווקא שהכל היה טוב, דווקא שהסתדרתי עם אחי הכי טוב שיש,
דווקא שהבנתי כמה זה כיף שיש אחים, דווקא אז זה קורה. ואז
חשבתי 'בואנה זה לא פייר'  'זה לא מגיע לי כל זה'.
היום ארבע וחצי שנים אח"כ עברתי הרבה והבנתי שאין כזה דבר פייר
וכשאתה למעלה, אל תתלהב, הירידה כואבת הרבה יותר.