"ושקמה באותו בוקר אפרורי וקר בשיא החורף, לעוד יום רגיל
כנראה, לא היה לה מושג כיצג היום ההוא יגמר, היא לא תיארה
לעצמה את השתלשלות העיניינים שהביאו אותה לשם, היא לא חשבה
לרגע, שזה מה שיקרה..."
לא הכי מקורי.. נכון, אבל זה בכל אופן התחלת הסיפור שרץ במוחי
באותו יום שחזרתי מהבית הספר נהנת מהנוף ה'אירופאי' כביכול
שנגרם ע"י הברד שירד לפני כשעה, ניגשתי באותו יום למחברת,
לכתוב. כשהתקשרת, לא היה לך קשה לשכנע אותי לבוא, בלי מעיל,
בלי מטרייה, אליך. וכל כך שמחתי לראות אותך, וכל כך התרגשתי
כשנגעת בי שלא חשבתי לאן זה יוביל, ואז מה, אם זרקת אותי לפני
חודשיים רק בגלל שאני קטינה, אז מה? עכשיו שכבנו שנינו מתחת
לשמיכה החמימה, מחובקים, והתחשק לי לבכות מרוב אושר, כי החיבוק
שלך באותו רגע היה הדבר הנפלא ביותר בעולם, הכי טהור, הכי מתוק
מבחינתי, חבל ההצלה שלי! אבל החיבוק פינה את מקומו תוך זמן קצר
לדבר אחר, וידך פנו להורדת מכנסיי, טרחת לשאול אם זה בסדר...
אבל איך אוכל לסרב לך? גם אם זאת הייתה טעות קיוויתי שעם הסכמה
זו, תאהב אותי יותר, תעריך אותי אותי שוב, תחבק אותי חזק
בשנית... אף אחד מהדברים האלה לא קרה וקפצנו את הקפיצה הענקית
שלנו אל השלב האחרון ביחסים שלנו- הסקס. הדבר היחידי אותו רצית
מהתחלה. אז סבלתי בשקט, בשבילך, והייתי שם איתך, והרגשתי אותך
וזה כאב, ואתה חייכת... חיוך קצת מוזר, ואני לא יכולתי לחייך,
רק רציתי שהכל יגמר, לא תיארתי לעצמי שזה יהיה כל כך מהר, שעוד
אני המומה מהכל ואתה מתלבש.. ויוצא... ואומר:'בואי,הולכים...'
וכל אחד לדרכו נפרדים, מאז שמעתי ממך רק כמה מילים. זו הייתה
הטעות שלי, והטעות שלך...
ושקמתי באותו בוקר אפרורי וקר בשיא החורף לעוד יום רגיל, לא
היה לי מושג כיצד היום ההוא יגמר, לא תיארתי לעצמי את השתלשלות
העיניינים שיביאו אותי לפה, לא חשבתי שזה מה שיקרה...