ישבתי בחדר הריק שלי עם כל העיתונים על הריצפה,הארון החצי ריק
באמצע החדר גם הוא מכוסה עיתונים, וקילפתי את הצבע היבש
והמגעיל שעל הקיר שלי.
רק הקיר הזה משום מה עשה לי בעיות,כל שאר הקירות האחרים היו
מוכנים לצביעה מחדש.הצבע הטרי עמד ליד הקיר יחד עם הרולר,
מחכים לכסות את הקירות הערומים הלבנים המשעממים וחסרי התוכן.
ומשום מה רק הקיר המעצבן הזה עשה לי בעיות.
כשנכנסתי לחדר הריק עם הצבע בפעם הראשונה משום מה הלכתי קודם
לקיר הזה דווקא והתחלתי לצבוע.פתאום ראיתי שהשכבה שמרחתי קודם
לכן האמורה להגן על הקיר הערום הזה מתקלפת.
ניצוץ של ייאוש הופיע.
חשבתי לעצמי לא לוותר ולהמשיך לצבוע,לנסות לכסות את  הקיר.
ניגשתי שוב לקיר והתפללתי שהוא לא יתקלף ויגלה את הצבע המכוער
שמתחתיו, אבל כל התקווה שלי התנפצה והקיר החל להתקלף רק יותר
ויותר.
אז, לאט לאט התיישבתי לי בפינה אחת, לקחתי לי כיסא לא נוח
במיוחד והתחלתי לגרד את הקיר במשייף קטן כזה.המשייף הזה אמור
להיות בכלל לעץ אבל חשבתי אולי הוא יעבוד.
והוא באמת עשה את העבודה ובמקומות מסויימים הצבע הישן התקלף די
טוב ופינה מקום לצבע הטרי והחדש,אבל כמו בכל אתגר היה גם את
המכשול הגדול.
היו חלקים שפשוט סירבו לרדת ממקומם. אז בעצם הבנתי שצריך כלי
אחר לחלוטין למשימה הזו. לקחתי לי משייף הרבה יותר גדול ואני
כמעט בטוחה שהפעם הוא לא רק לעץ, והתחלתי להוריד חתיכות
מהקיר.
ישבתי ליד הקיר הרבה זמן,זמן שמספיק לך כדי לחשוב על עשרים אלף
דברים שונים.
אז ישבתי לי שם ,ליד הקיר הזה בחדר שהחליט לעצבן אותי וחשבתי
לי והסתכלתי על הקיר פתאום בהתעניינות מסויימת.
אני אישית, תוך כדי כל הקילוף הזה, חשבתי לי על אבא שלי, כי
בעצם הוא הבעיה המרכזית שלי,הוא החלק המעצבן והגדול במיוחד
בקיר שלי.
עכשיו הבעיה שלי היא שאבא שלי זה לא בדיוק חלק שקל להפטר ממנו
ולא בדיוק קל לי להתמודד איתו או להגיע למצב כזה שאני יכולה
לבנות את עצמי מחדש,כי הוא לא משהו שנעלם. הוא פשוט אחת
השריטות האלו שאני מגלה בקיר שבעצם תמיד היו שם ורק מתישהו
מגיע הזמן לגלות אותן ולהתמודד איתן.
אני מתמודדת עם "השריטה" הענקית הזאת בשלבים, אני משפרת את מה
שיש לשפר מסביב, אני בונה את עצמי בתחומים אחרים בחלקים אחרים
של חיי.
אחרי כל המחשבות האלו ראיתי שלאט לאט הורדתי את רוב החלקים שעל
הקיר (יש חלקים שפשוט לא יורדים, כנראה זהו הגורל שלהם להשאר
שם), וגיליתי כי אני יכולה לצבוע את הקיר הזה סוף סוף. התחלתי
לאט לאט מתוך פחד שאולי הקיר יתקלף במקומות מסויימים שוב,אבל
גיליתי לשמחתי הרבה כי אני מצליחה די טוב בצביעה.

אחרי שכמובן סיימתי עם כל החדר והכל חזר למקומו, שכבתי לי על
המיטה, כשהראש שלה צמוד לקיר הבעייתי ופשוט בהיתי בחדר שלי.
הסתכלתי והייתי מרוצה, יקח לי קצת זמן להתרגל לחלוטין לחדר
ולאהוב אותו ממש אבל זה מסע שאני מוכנה לעמוד בו.
הסתובבתי והצצתי לרגע בקיר שהיה מאחורי ונגעתי באחת
השריטות...
אתם מבינים, יש דברים בחיים שלך שפשוט ישארו שם כי הם חלק
ממני,ואני יוצאת למסע בו אני הולכת לגלות בדיוק איך אני צריכה
למלא את השריטות האלו כדי שאני אוכל שוב לצבוע מחדש.