נדע מתי הרגש יגיע,
נדע מתי או שהעצב יפתיע?
או שאולי לא נדע אף פעם,
ואם נדע האם יהיה לזה טעם?
לראות או לגעת,
אינני יודעת,
אשתוק או אצרח,
או לעולם לא אשכח.
ואם אחזור לשם האם הכל ייסלח?
אם אראה זאת שנית,
האם שוב אברח?
או שאולי אמצא את אותו האחד
אדם, חיה או חפץ
שייתן לי ת'כוח
להאמין ולא לברוח,
שייראה את הדרך,
שייתן לי מנוח.
עד מתי נחלום,
עד מתי נתפלל?
מה עדיף,
לצרוח החוצה או בפנים לקלל?
אומרים שלכל סוף יש התחלה,
בעצם לכל התחלה יש סוף.


--------------------------------------------


והיא אומרת לי שלכל התחלה יש סוף,
ואני מנסה לגרום לה קצת לחשוב.
היא מחכה לו, למוות,
לא רוצה שהוא יפתיע,
רוצה לדעת, להתגנדר לכבודו,
שלא ירגיש פגיע.
לא שותקת, לא צווחת,
בינה לבין נפשה כלואה.
לא אורחת, לא בורחת,
את עיניה במראה לא רואה.
מתחילים צבא ונגמר,
מתחילים ללמוד עד שזהו,
היא רואה זאת אחרת,
בעיניה אין התחלה,
אחרי המוות אין ברירה.
היא מחכה לו, מתהפכת
ובדרך לעזרה זועקת.
אנסה? האם אצליח?
אתן הכל עד שמשאלתה תגיח,
עד הנשימה האחרונה.