א.
זה גדול עלי בעשרים מספרים, גדול מכדי להביע במילים. כל שאומר
יהיה עלוב, סתמי, מגוחך, מגומגם בהשוואה למפלצת האימתנית
שהשתלטה על גופו, ועל חיינו. שוב. זה משהו שרואים בסרטים,
קוראים בעיתונים, שומעים מאחרים, אבל זה לא אמור לקרות אצלך
בבית. ואני רוצה לצעוק שאני רק ילדה קטנה, ילדה קטנה של אבא,
ושזה לא הוגן, ושאלוהים לא יכול לעשות לי את זה, אבל איכשהו
הוא בכל זאת עושה. בלילות אבא לא ישן. כואב לו. ואמא מחזיקה את
כל העולם על הכתפיים שלה. אני רק מכינה לי שוקו חם ולומדת. זו
תקופה של מבחנים. הייתי צריכה לדעת, זה בא תמיד בתקופה של
מבחנים. אבל לא ידעתי. כי לא רציתי לדעת. אני לוקחת נשימה
עמוקה ומתנחמת באור קטן - הזאב הבודד, אהובי שלי, עומד להצטרף
ללהקה, והוא מלקק את פצעיי.

ב.
לא הייתי שם בפעם הזאת שאבא הובל לבית חולים. ולא דאגתי יותר
מבדרך כלל כשהתקשרו לספר. חשבתי שכמו תמיד יבוא הביתה מחר. וכי
יכולתי להעלות על הדעת שלא יבוא הביתה בכלל? וגם כשכבר הרגשתי
איך הוא הולך לי לא באמת חשבתי שלא יחזור. אבל לא נראה שהוא
מתכוון לחזור. כל חיי הרגשתי מוגנת. בטוחה. אבל זה גם מפחיד,
את יודעת? אמרתי למישהי ממש לאחרונה, כי כמה זמן זה יכול
להימשך? מתישהו המוות חייב להגיע גם אלייך. וזה הגיע מהר
מששיערתי. לא העלתי בדעתי באותו רגע שאני רחוקה מרחק של שבועות
ספורים מלדעת איך זה כשזה מגיע אלייך. ותחושת המוגנות מתפוגגת
בשניה, כמו היתה לא יותר מענן של אבק המתפזר באויר. והאויר
נעשה באחת צמיגי יותר. כמעט בלתי אפשרי לשאוב אותו אל תוך
הריאות. אם רק היו נותנים לי להלחם. בזה אני טובה. והייתי
מוכנה. עד סוף חיי.

ג.
הידיעה שנגמר היא ידיעה בשלבים. הזוועה מחלחלת טיפה אחר טיפה,
עד שגם עמידה על קצות האצבעות לא עוזרת להחזיק את הראש מעל פני
המים. נוסעת במונית והלב צורח: אלוהים, לא, אל תיקח לי אותו.
מגיעים לבית-החולים, הארוס שלי מתחיל לרוץ, אני קוראת אחריו:
אל תרוץ, כמו מרגישה שאין למה. לא עוברת שניה ופותחת בעצמי
בריצה - אולי בכל זאת... המעלית מעולם לא היתה כל כך אטית,
וכשיוצאים מהמעלית אין אף אחד מהמשפחה מחוץ למחלקה. עורב שחור
על מעקה המדרגות היה סימן פחות רע. נכנסת למחלקה ורואה את סבתא
שעונה על האחות. מה קורה? אני שואלת, והרעד בפנים... הרעד
הזה... צמרמורת של קור אימים, ואמצע הקיץ. האחות שואלת: מי את
בשבילו? והיא בטח לא היתה שואלת סתם. היא צריכה לדעת עד כמה
אני קרובה. היא צריכה לדעת עד כמה אני עלולה להתמוטט (עלולה
ולא עשויה, כי אבא אמר ממש לא מזמן שעשויה זה בהקשר חיובי
ועלולה בהקשר שלילי). אני שומעת את עצמי משיבה: הבת שלו. קוצים
קטנים נתפסים בעור כמו קרסים. והאחות: עשינו כל מה שיכולנו.
המילים האלו... עשינו כל מה שיכולנו. עשינו כל מה שיכולנו.
חשבתי תמיד שזה משפט שאומרים רק בסרטים, בתוכניות טלויזיה. אף
פעם לא ידעתי שאומרים אותו גם בחיים. בחיים? במוות. בשחור
משחור. בשאול. בתהומות היגון. אבל לא הייתי זקוקה למשפט הזה
כדי לדעת שהוא מת. רק כמעין אישור להתמוטט. אז נופלת על הרצפה
ופורצת בבכי נורא. זהו. התמוטטתי.

ד.
אני על הרצפה וכולם סביבי, רופאים, אחיות. אחד הרופאים מבקש
לדבר איתי, אבל אני אחוזת טירוף מחפשת את אמא. רק את אמא אני
רוצה לראות עכשיו. את הפנים שלה, את העיניים. מהעיניים אני אדע
אם זה אמיתי. והעיניים הכחולות של אמא מעולם לא היו יותר
אדומות או יותר זגוגיות. ואמא אומרת: בואי, תגידי לו שלום.
מושכת אותי אל החדר בו אבא שוכב. לא. אני לא יכולה. אני לא
יכולה לראות את אבא מת. וכשאני בוכה בכאב, אהובי שלי כמו אריה
בכלוב, אריה פצוע. הוא נותן אגרוף לקיר ופוגע בתמונה. התמונה
נשברת לרסיסים, ואף חתך על אצבעותיו של אהובי. רק בטבעת על
אצבעו נפער פתח (כמו בטבעות האלו שאפשר להגדיל ולהקטין), ואת
הטבעת הזו, שהיתה פעם שלי, קנה לי אבא בלונדון. המעגל פרוץ
עכשיו.

ה.
ליד המיטה של אבא. הוא שוכב שם ועיניו בחצין עצומות ובחצין
פתוחות. אמא אמרה אחר כך שנראה ישן. איך ישן כשעיניו חצי
עצומות וחצי פתוחות? לא. אבא אף פעם לא ישן ככה. האחים שלי
אמרו שנראה שליו. ואיך רק אני לא ראיתי את זה? לי הוא נראה מת.
לא שום דבר מעבר לזה. פשוט מת. לא הייתי צריכה לתת לו ללכת,
אני חושבת לעצמי. הייתי צריכה לחבק אותו חזק חזק, לתפוס אותו
שלא יחמוק כך בין האצבעות. הייתי צריכה לתת לו אויר, משהו.
אולי אם הייתי מתעקשת מספיק, נאחזת מספיק, זה לא היה קורה. אני
מנשקת את לחיו. היא חמימה עדיין, נעימה. אהובי נכנס גם הוא,
להבטיח לאבי שלא ייתן לאף אחד ושום דבר לפגוע בי. אך הפגיעה
הגדולה מכולן כבר נעשתה. ואיש לא יכול לעזור. גם לא הרופא
שמתעקש עדיין לקיים איתי שיחה. אנשים במצב של אבא עוברים בדרך
כלל סבל נורא, מסביר הרופא, ואבא לא סבל, אני צריכה להתנחם
בזה. אני יושבת מולו בחדר הקטן, שנדמה ועוד רגע סוגר עלי,
ומקשיבה בחצי אוזן. מה הוא מבין, הרופא? מה הוא יודע על הסבל
של אבא שלי? מה הוא יודע על לראות את אבא שלך, את אבא שלך,
כשידו על חזהו מתוך הכאב, והוא רזה כל כך, ומבולבל. נראה שהוא
יודע שהתרופות מתעתעות בו, אך לא מצליח לומר את אשר התכוון
לומר. מה יודע הרופא איך זה כשאבא שלך שואל: אז החתונה כבר
היתה? ואת משיבה: השתגעת? חתונה בלעדיך? מה פתאום. ואפילו שלא
ממש מבינה איך זה יתכן, כבר יודעת שאולי תהיה חתונה בלעדיו. מי
הוא הרופא הזה שיגיד לי במה להתנחם? אין נחמה. ובטח שלא ברגע
הזה. כשאין כבר חרדה. ואין כבר תפילה (כמה פעמים שאמרתי "שמע
ישראל" ומה זה נתן לי? הוא לא שמע). יש רק טלפונים לכל החברים
הקרובים. ממלמלת: אבא שלי נפטר, ולא מאמינה שהמילים האלו
יוצאות לך מהפה. שזה קרה. לך. הם מגיעים בהמוניהם, מחבקים,
אומרים מילים טובות, אך אני מתפתלת בצינור ארוך וחלול ובמוחי
מסך של עשן. זוכרת רק את אמא אומרת כשהטלפון הסלולארי שלה
מצלצל: מה זה משנה? זה לא יעקב. יעקב כבר לא יתקשר. שלום חנוך
שר פעם: משיח לא בא, משיח גם לא מצלצל. יש לכם מושג כמה זה
הרבה יותר גרוע כשאבא לא בא, אבא גם לא מצלצל?

ו.
הרבה יותר מאוחר מספרים לי שאמא שלי ואחי אמרו לרופאים שאני
עלולה לקחת את זה מאוד קשה, שיכינו ואליום או משהו כזה. כמובן,
מישל השבירה... היא לא תעמוד בזה. הם הזהירו את הרופאים גם
בנוגע לסבתא, שהיא אשה מבוגרת ועלולה לחטוף התקף לב. אבל סבתא
לא חטפה התקף לב. ומסתבר שגם אני לא כל כך שבירה כמו שהם חשבו.
ואליום לא לקחתי, למרות שעיניהם של אנשים רבים כל כך בהלוויה
מגלות לי שהם מעלים זאת בדעתם כאפשרות סבירה. כל כך הרבה
עיניים שואלות: למה מישל לא בוכה? הם כולם ציפו שאבכה הכי
הרבה. הם כולם ציפו שאתפרק לגמרי בהלוויה. אז איך זה שדווקא
מישל כל כך חזקה? מה פתאום היא זו שמחבקת את כולם? היא בטח
בהלם. היא בטח לא קולטת. אבל היא קלטה. אוהו, כמה שהיא קלטה.
איך אפשר שלא כשאבא שלך שוכב מולך עטוף בתכריכים? כשגוזרים לך
את החולצה. כשאומרים לכם שאתם הילדים, דור ההמשך, ולכן, באופן
סימלי, אתם צריכים ללכת לפני האלונקה. והלכנו. הלכנו לקבור את
אבא. כן, קלטתי. אבל לבכות לא בכיתי. אפילו לא כשלבי התכווץ
מלשמוע את קולותיהם המתרסקים של אחיי בקריאת הקדיש. ובלב
המכווץ: אלוהים, איך אתה נותן? איך אתה נותן שילדים קטנים
יקראו קדיש על אבא שלהם? רק אחר כך הבנתי שזה בדיוק זה. היחס
שלי אליהם כאל ילדים קטנים שיש לגונן עליהם. והרי הם גדולים
ממני. אך ידעתי שבתור שכאלה, אם אבכה, ימהרו למחות דמעותיהם
ולחבק אותי. ואני בכיתי די ביום החולף. רציתי שעכשיו יבכו הם,
ואהיה אני זו שמנחמת אותם. רציתי רק לרגע קל להפוך לאחות
הגדולה. אין זה מוזר כל כך. אלוהים הפך סדרי עולם כשלקח את אבא
שלי (הורים שקוברים את בנם היחיד), אני רק ממשיכה דרכו.

ז.
והבלהה הלא שפויה. מורידים את אבא שלי על אלונקה לתוך האדמה
ומכסים במרצפות אבן. לוחשת: הוא לא יוכל לנשום. אף פעם לא
ידעתי שמכסים את המת במרצפות. אף פעם לא ידעתי שהקבר כל כך
מלבני וכל כך עמוק. עד היום, אולי אף פעם, לא יכולה להאמין
שעמדתי מעל הקבר של אבא שלי. מה לי ולזה? אף פעם לא הייתי כל
כך קרובה לקבר בזמן קבורה. כנראה בגלל זה לא ידעתי על המרצפות
והמלבניות והעומק וכל זה. זה מפני שאף פעם לא הייתי כל כך
קרובה למת. והפעם זה הכי קרוב שיש. אני הבת. היתומה מאב. ואני,
אני היא הנוסעת הביתה לשבת שבעה. האם זה מה שמוות אומר? הלוויה
ושבעה וגילוי מצבה? לדבר אל אבא כשהעיניים נשואות מעלה? לדבר
על אבא בלשון עבר? להזכר, גם בטוב, ולחוש בטעם המלוח של
הדמעות? לעצמי מניעה ראש לשלילה. החסר, משמעות המוות האמיתית,
לא גלום במילה. הוא בא מן האויר, מזדחל משום מקום, ונופל עליך
במפתיע, ובולע אותך. האין במקום שפעם היה הוא נורא במידות שלא
ניתן לשאת ולכן נקלט רק לעיתים נדירות. לא מלבוא הביתה ואין על
הספה, ולא מלרצות להתקשר ואין עונה. לא משום תמונה או צליל.
פשוט חובט בך. לא יקרה נס ופתאום אבא יחזור. לא יגידו לנו שחלה
טעות. אני לא אמצא מישהו (אולי את אלוהים) שאוכל לצרוח עליו
ולשכנע אותו שישנה את זה, שיחזיר את הגלגל לאחור, שיציל אותנו.
ורק אז, רק אז אתה באמת יודע שהוא קיים, האין הזה, במקום שפעם
היה. ואקום מוחלט.

ח.
זה גדול עלי במאתיים אלף מספרים. לא. בהרבה יותר. אינסוף
מספרים. המפלצת לקחה אותו, אבל היא נשארה. והיא אימתנית מאי
פעם. עכשיו אני מאלה שזה קרה אצלהם בבית. אלה שמדברים איתם על
המשפחה שלהם ואז הם פתאום אומרים בשקט: אין לי אבא. ואני רוצה
לצעוק שאני לא סתם ילדה קטנה של אבא. אני ילדה קטנה של אבא
ימים ספורים לפני חתונתה. ואין לי אבא שילווה את בעלי לעתיד
לחופה. חודש. זה כל מה שהיה צריך לתת לי, חודש. ולקראת הסוף
כבר היה לי ברור שאלוהים דווקא כן יכול לעשות לי את זה. אז הוא
עשה. בקלות רבה, יש לומר. ועכשיו כבר לא כואב לו, לאבא. הוא
יכול סוף סוף לישון. לא זו השינה שרציתי בשבילו. אמא עדיין
מחזיקה את כל העולם על הכתפיים שלה. אבל אני לא מכינה לי שוקו
חם. ואני לא לומדת. אפילו שזו תקופה נוספת של מבחנים. הייתי
צריכה לדעת, זה בא תמיד בתקופה של מבחנים. אבל שוב לא ידעתי.
לא העלתי בדעתי בחלומות הכי שחורים. וכשיתחילו שוב הלימודים,
אנשים ישאלו ודאי מה שלום אבא שלי. ומה אני אמורה לענות? מת,
תודה? אמא היתה אומרת שזה הומור שחור מדי בשבילה. היש הומור
שחור מזה של מי שהחליט שדווקא אבא שלי לא יחיה? כמה גרוטסקי,
מזעזע, מעורר בחילה. ולפעמים נדמה לי שאם אני ממש מתגעגעת אני
יכולה פשוט להתקשר אל אבא ולדבר איתו. אבל הוא לא נסע לחו"ל.
והטלפון הסלולארי שלו ימשיך להשאר כבוי. אז קוראת לו לבקר אצלי
בחלום, מרגיע וטוב. סיוטים היו לי מספיק. וסיוט גדול מזה קשה
למצוא. עדיין מתנחמת באור הקטן, הזאב בודד שמצטרף ללהקה, והוא
ביתר מרץ מלקק את פצעיי. אבל הפצע הזה, אני יודעת, זה פצע אחד
שלא יגליד לעולם.