"יפה מבפנים ויפה מבחוץ".
זה מה שנהגו לומר עליה.
גם לאחר שהתאבדה. אולי אז אפילו אמרו את זה יותר.

דפנה היתה בחורה נאה ביותר. לא מאלה שאתה "נהרס" מהן, אבל
בהחלט מישהי שלא מתעלמים ממנה כל-כך בקלות. הייתה סביבה
איזושהי הילה, קסם, משהו שהאיר אותה. משהו שלא ניתן להסבירו
במילים.
כשהתאבדה, הייתי עדיין בצבא. מכי"ת, נשק, מדים, הכל כרגיל,
ופתאום אני מקבלת טלפון ממיה. כבר התחלתי לחוש שלא בנוח. מיה
ואני מעולם לא היינו חברות (בלשון המעטה). תמיד הרגשתי שהיא
אפילו די שונאת אותי, או נוטרת לי. בגלל דפנה אני מניחה.

את דפנה הכרתי שנה קודם לכן.
זה היה בחודש חורפי אחד, ביום שישי. יצאתי אז עם בחור שקראו לו
טל. טל אהב מסיבות. כל שבוע היינו הולכים למסיבה אחרת, וגם
בלילות החורף הקרים טל לא ויתר לי על יציאה למסיבה. ניסיתי
לשכנע אותו שהרבה יותר כיף בבית, מתחת לשמיכות, אבל זה לא ממש
עזר לי.
אז באתי, נו מילא.
המסיבה הייתה בתוך דירה די קטנה בתל-אביב, העיר השנואה עליי.
נכנסנו פנימה, טל ואני, ובערך כעבור שלוש דקות החלטתי שאין לי
מצב-רוח למסיבה הזאת.
ואז קלטתי אותה. יושבת על ריצפת החדר המטונפת ומעשנת סיגריה.
ניגשתי לעברה וביקשתי ממנה סיגריה. באותה תקופה לא היה לי
עדיין ניסיון עם בנות, כך שהתקשיתי לזהות את מה שבעצם ידעתי
כבר אז בתוך תוכי.
התחלתי איתה. פשוטו כמשמעו.
הדבר הראשון שדיברנו עליו הייתה העובדה שדפנה נוהגת להזיע
בכפות הידיים. היא הסבירה לי שאפילו לאחוז בסיגריה קשה לה, וכל
שכן להחזיק עט או עיפרון. חשדתי שהיא מסטולית. מהר מאוד התברר
שאין אופציה כזו בכלל.
מהרגע הראשון אהבתי אותה. אהבתי את הרכות שבה, את הסבלנות (שלי
אין), את הרוגע.
דפנה הייתה אחת מאותם אנשים בודדים שנוכחותם משרה עליי שלווה
ונעימות. בטחתי בה.

את המשך הערב העברנו בדירתה. היות והייתה מבוגרת ממני בשנתיים,
והיות ולא "עשתה צבא" הייתה לדפנה דירה קטנטנה בתל-אביב, ממש
מטר-על-מטר, אותה שכרה לאחר תום הלימודים.
היו לי המון שאלות לשאול אותה, אך משום מה לא הצלחתי לשאול.
אולי לא רציתי לדעת.

עברו שבועיים. אני ישנה אצל דפנה. לא קורה כלום בינינו. אני לא
יודעת אם אני רוצה שיקרה.
אני קמה לבוקר של צבא, יום ראשון, נפרדת מדפנה לעוד שבוע של
געגועים. יודעת שגם היום נדבר אל תוך השעות הקטנות של הלילה.
יודעת שזה עושה לי רע.
מבינה שמשהו שונה אצל הבחורה, ועדיין לא שואלת כלום. מכבדת את
פרטיותה.
דפנה מתקשרת לסלולרי שלי כל ערב בשעת הת"ש. היא לא מפספסת יום,
לא מפספסת הזדמנות לגרום לי לאהוב אותה יותר.
אני לא אומרת לה את זה. יודעת שהיא יודעת.

מיה - יושבים אצל דפנה, יום שישי בערב, שותים קפה ומעשנים
סיגריות. גם מיה יושבת שם איתנו, איתי ועם דפנה. מיה רוצה
לעשות סרט על דפנה, ואני לא מבינה כלום ולא שואלת כלום.
מיה הולכת ומשאירה אותי ואת דפנה לבדנו.
אני קולטת שמשהו בפנים של דפנה השתנה. נהייתה קרה כזאת פתאום.
החלטתי שזה הרגע לברר מה קורה פה, לעזעזאל.
ישבנו על הספה, שלחתי יד ללטף לדפנה את השער. היא לא התנגדה.
מה קורה איתך, שאלתי, באמת. דפנה הציתה סיגריה והסתכלה עליי.
פתאום נראתה לי שקופה כל כך, לבנה כל כך, עצובה.
"זה פשוט הדיכאון", אמרה דפנה, דרוכה לתגובתי. זה תקופה קצת
רעה, זה הכל.
דיכאון??? על זה דווקא לא חשבתי. אולי מחלה פיזית, גידול, אני
לא יודעת, אבל דיכאון? הרי גם אני נמצאת לא אחת ב"דיכאון", סו
וואט?
דפנה ניסתה להסביר ואני מיאנתי להקשיב. רציתי אותה חזקה ואיתנה
כמו בהתחלה. רציתי אותה לא על תרופות ובטח ובטח שלא בדיכאון.
היא הבינה.
חזרתי לבסיס. פתאום כבר לא כל כך היה לי זמן לדבר עם דפנה בשעת
הת"ש שלי. גם התחלתי להישאר שבתות. פגשתי את ענת בצבא. נהיינו
זוג.
דפנה נעלמה, או שמא אני העלמתי אותה. היה לי טוב. התגעגעתי
נורא.
ואז שיחת טלפון ממיה. הכל היה נורא מהר. לוויה, שבעה, כמו
הקריאה לי מתוך ספר.
עמדתי רכונה על הטלפון בחדר הצוות של מחלקה ב'3 ורעדתי כולי.
לא הלכתי ללוויה. לשבעה לקחתי איתי את ענת.
בשבעה היה שקט ועצוב. אף אחד לא דיבר על ההתאבדות. כולם דיברו
על המחלקה הפסיכיאטרית ה"גרועה" שדפנה השתייכה אליה. לא ממש
דיברו על דפנה עצמה.
לא דיברו על דיכאון. למעשה, לא דיברו על כלום.

אני וענת נפרדנו, אחרי שנה.
האהבה לדפנה רק גברה עם הזמן, מותירה חלל שקשה למלאו.
לעתים אני יורדת לקבר שלה ומדברת אליה, יותר נכון, מתנצלת
בפניה.
בטוחה שהייתי יכולה להציל אותה מעצמה.
לא רוצה לאהוב יותר, רק להיות בדיכאון, להרגיש קרובה לדפנה.
ענת אומרת שאם אני דפוקה מספיק כדי לחשוב בכלל בצורה כזו, אז
יש בסיס להניח שגם אני חולת נפש.
אולי היא צודקת, אבל לא נראה לי. את הלקח כבר למדתי.