על אופק משחיר הצטיירה צלליתו,
גבוה, רחב, ורובה על צידו.
הוא פסע כה וכה, על משפחתו הוא שמר,
וידע שאף כי רחוקה היא ממנו -
אותו תמיד היא תאהב.

העולם סב כתמיד על צירו,
ומגל הירח עלה אל מולו,
אך באור הקלוש לא יכל הוא לראות,
את הדמות שזחלה בדממה בשדות.

עם הירי פולחה הדממה,
אך קול זעקה לא נשמע,
ורק דממה תפסה את מקומה
של יללת הכאב הנורא שלא נצעקה.

על הקבר עמדו כולם ובכו,
ומפקדו הילל את דמותו,
אך אהבת חייו אמרה מליבה,
שגיבור או פחדן -
את השורד היא רוצה.