סיפור זה התרחש בתחילת המאה, בשנת 1916, באחת הערים בבולגריה,
בשכונת היהודים.
באותו בוקר, התעוררה ברטה מוקדם מהרגיל. " טוב" חשבה לעצמה
"נראה שיהיה יום יפה".העוזרת עמדה להגיע בכל רגע, היום היה יום
מיוחד, היום הראשון להכנת ריבת השזיפים שנקראה, "פובידל"- אחת
הריבות החביבות ביותר על בני המשפחה. ימי הכנת הריבות, היו
ימים שהוקדשו רק למטרה זו. מהזריחה ועד שקיעת השמש, צריך היה
להספיק לגמור את ההכנה, כשהפרי בשל מאד, אבל לא רקוב, ולכן שום
דבר  אחר לא נעשה בבית. כל בני המשפחה והעוזרת עסקו רק בכך.
הילדים, רשל ומואיזיקו אהבו מאד את ימי הכנת הריבות, אז הם היו
כמעט חופשיים לעשות ככל העולה על רוחם. לאיש לא היה זמן להשגיח
עליהם. על דעתו של מואיז בן השש, שהתעורר לא מזמן, עלתה מחשבה
מלהיבה מאד -כיצד יבלה את יומו, אבל הוא שמר אותה  בלבו. הוא
ידע טוב מאד מה תהיה תשובת אמו אם יבקש רשות. לא פעם הזהירה
אותו סבתו, שאהבה אותו  כבבת עינה.
" מואיזיקו, פשה דה לה גרנד ממן, שלא תתקרב אף פעם למסגד
שמאחורי הבית, בר-מינן פשאיקו, קה נו דה  אל דיו (לאדינו), זה
מסוכן מאד".
בלילות, כשלא הצליח להירדם, חשב הרבה על מה קורה שם בתוך המסגד
ההוא, המגודר והמחוזק בקרשים, ושאיש אינו נכנס אליו לעולם.
"אולי יש שם שדים "  הרהר  " וגם מכשפות, שעליהן סיפרה לו סבתא
רשל, אבל בטוח שיש שם גם אוצר, המון מטבעות זהב שקבורים
באדמה".
פעם שאל את אחותו בת העשר, שהייתה בעיניו גדולה וחכמה עד מאד,
מה לדעתה יש שם בפנים, ומדוע אסור להתקרב.  רשליקה הביטה אליו
כדרכה כמו גברת קטנה ונופפה לו באצבע. " אוי ואבוי לך אם
תתקרב, אין שם שום דבר וזהו."
היא התעניינה יותר בארון של אמה, שמשם שאלה ומדדה בגדים, לפני
מראת  הקריסטל המגולפת שבחדר השינה.
ברטה הזדרזה לחדר הילדים להאיץ בהם לקום וללכת למטבח, שם חיכתה
להם סבתא עם ארוחת הבוקר האהובה על מואיזיקו- ' מלאי' קמח תירס
מבושל בחלב וסוכר. בחצר כבר עמדו קדרות הנחושת הגדולות, על
תנורי לבנים מאולתרים שהוכנו מבעוד יום. לאורך קירות הפאטיו
עמדו שקיי השזיפים.
"איזה מראה נהדר" חשבה ברטה. היא  שאהבה כל כך יופי ואסתטיקה,
הצליחה לשוות לחצר מראה שכל צייר היה שמח לצייר. השער הקטן
חרק, נכנסה זינה, העוזרת הטורקיה, עיניה מבריקות, ולחייה
סמוקות מצינת הבוקר.
"בוקר טוב חנום ," קראה לעבר ברטה שיצאה לקראתה, "כמה נאה הכל,
יבורכו ידיך היפות". שתיהן לא התמהמהו והחלו  "בעבודת הקודש,"
הדליקו אש , ומלאו את הקדרות במים  שנשאבו מהבאר שעמדה באמצע
החצר, ליד עץ האגס. שקי הסוכר עמדו נשענים מסביב לעץ, וזינה
החלה לשפוך סוכר בכף עץ גדולה לתוך המים  שהשמיעו קולות רתיחה.
במטבח דאגה סבתא שהילדים יגמרו לאכול על מנת שתוכל להצטרף
למלאכה העונתית  המסורתית הזאת, שאותה למדה מאמה , ואותה לימדה
לברטה כלתה. כמה אהבה את הימים האלה, אז הרגישה שיש  מחזוריות
לדברים ושום דבר אינו הולך לאיבוד.  הילדים גמרו לאכול, רשליקה
שבה בשמחה לחדר השינה. היה לפניה יום ארוך של משחקים נדירים,
חופשית לחטט כרצונה בארונות הבגדים, ובתכשיטי אמה. מואיזיקו
לעומת זאת לקח את כובעו הישן והאהוב, כובע שוויצרי ירוק עם
נוצה לבנה בצד. בכובע הזה אמו כבר מאסה,הוא היה ישן ומרופט.
היא קנתה לו כובע אחר, סולידי ופרקטי, כובע משובץ בעל מצחיה
קטנה.

בשקט בשקט ניסה לחמוק מהבית עם כובעו הישן והאהוב אבל היא קלטה
אותו בזוית העין.
" בוא הנה שובב" קראה לעברו בקול צחוק "שוב אתה מנסה לצאת
החוצה בכובע הישן הזה?" מיהרה הביתה והביאה את הכובע החדש,
המשובץ. חבשה אותו לראשו, נשקה ללחיו, וחזרה לעבודתה. אבל הילד
שהיה עקשן לא ויתר. התגנב הביתה, והפעם מבלי שאיש יבחין, חבש
לראשו את כובעו החביב וחמק  החוצה.
וכפי שתכנן משעות הבוקר, הלך ישר לכוון  שהכיר היטב, לכוון
המסגד המגודר בקרשים. ביום היפה והבהיר הזה המסגד  לא נראה
מפחיד כלל. מולו ברחבה המרוצפת באבנים ישנות, לא שוות בגודלן,
שיחקו מספר ילדים, רובם גדולים  ממנו - בכדור רגל. הוא עמד בצד
וצפה במשחק  בעניין. הזמן חלף, ותוכניתו להתגנב לתוך המסגד
נשתכחה מלבו. ובינתיים בחצר הבית נמשכה עבודת הכנת הריבה. זינה
סלסלה בקולה נעימה טורקית, שירת אהבה וגעגועים למולדת הישנה.
קול  ערב היה לה לזינה, וברטה בקשה ממנה לשיר שיר ערש שהכירה .
"אויוסונדה בויוסונדה נני..."(טורקית) שרה זינה וברטה נזכרה
במואיזיקו הקטן כשהיה תינוק ואיך סבתא רשל שרה לו את  השיר
הזה בכל פעם שנדנדה אותו בעריסה.
קולה של זינה גרם לה לצמרמורת של התרגשות, כל כך יפה ידעה
לשיר. "כן" הרהרה  "רק אתמול היה תינוק, והנה הוא עוד מעט בן
שש". מאז נולד סרב לאכול מאכלים שהייתה בהם גבינה. ניסתה
וניסתה, בתוך ה"מלאי", מעורבבת בחלב, מילאה למענו שזיפים
בגבינה וצימוקים - מה לא עשתה על מנת להסוות את הגבינה החשובה
כל כך להתפתחות העצמות,הוא תמיד גילה את התרמית וירק את המאכל
בשאט-נפש. מזמן ויתרה לו בעניין הזה.
ומשם נדדו מחשבותיה הרחק לעולם אחר, לנעוריה בבוקרשט שנדמו כה
רחוקים כעת. בית הספר, החברות, החלומות להיות מורה, לנסוע
בעולם. כל זה היה לפני שעברה לגור בבולגריה , בעיר שדה שאליה
הגיעה בגיל 18 לאחר שנישאה במצוות הוריה, לבן דודה אליקים- בן
דוד מדרגה ראשונה מצד אביה.
לא רצתה בנשואים אלה, אבל בינתיים למדה להשלים עמם , מה גם
שבעלה היה כה טוב אליה, מסור ואוהב. הוא כל כך חסר לה. מזה
חודשים רבים הוא מגויס לצבא הבולגרי נלחם במלחמה הגדולה
והנוראה שפרצה שנתיים קודם לכן. זמן רב עבר מאז היה בבית.
מחשבות אלה הכבידו על ליבה, והיא דחתה אותן מעליה. "העיקר
שהילדים יהיו בריאים" הרהרה, וליתר בטחון נקשה על עץ, נגד עין
הרע. העבודה התקדמה יפה, הצנצנות עמדו בשורה, צריך היה לעקר
אותן על מנת למלאן בריבה שהלכה והפכה לסמיכה יותר ויותר. השמש
עמדה באמצע השמיים.
" הגיע הזמן להגיש צהרים" חלפה מחשבה בראשה, " הילדים ודאי כבר
רעבים, במיוחד מואיז  שאוהב קציצות  והובטח לו מבעוד בקר
שבצהרים יקבל קציצות ברסק עגבניות. פנתה לכוון היציאה על מנת
לקרוא לו.
לפתע הרעיד רעש אדיר את כל הבית, החלונות צלצלו כעומדים
להישבר,"רעידת אדמה" חלפה בראשה המחשבה, אבל לא, הבית לא רעד .
לרגע היה שקט , דממה, ואז פרצו צעקות השבר כמו מאלף גרונות.
אימה גדולה מילאה את ליבה. מואיז בחוץ!  הוא יצא לשחק!  לפחות
שעתיים לא שמעה ממנו! ושם בחוץ קרה אסון!! זה ברור. "  דיו
סנטו פיידוסו",(לאדינו) התפללה בליבה קפואת אימה, " הצל לי את
הילד, ואני נודרת שאצום כל חיי ביום הזה, "אנא, אלוהים אנא"
חזרה בליבה שוב ושוב ורצה החוצה עם כולם.
מה שהיה עד לפני דקות מסגד מחוזק בקרשים, היה כעת גל ענק מעלה
אבק.
תערובת של אבנים זכוכית, ברזל ועפר.למקום הגיעה עגלת מכבי
האש והעזרה הראשונה. כבאים, הורים מעורפלי מחשבה שהפחד
שיתקם, וסתם סקרנים, התרוצצו מסביב, מסרבים לקלוט את גודל
הזוועה.
ברטה עמדה בצד, תומכת בסבתא רשל  שלא פסקה להתייפח  ולקרוא
"שמע ישראל, שמע  ישראל".  ברטה המשיכה לנדור את נדרה לאלוהים
כעושה עמו עסקה על מנת להציל את בנה. הכבאים החלו לפנות את
ההריסות.
הדבר נמשך שעות רבות, ובכל פעם שנתגלתה גופה, נשמעו הזעקות
המקפיאות,כמו קולות מהגיהינום.
השמש נעלמה, עננים כיסו אותה, האור הפך להיות כחלחל ,חד וברור
יותר.
מסביב נשמע רחש של קולות, לוחשים , מדברים, תחילה לא קלטה את
הנאמר, הקולות לא נכנסו לתודעתה. לאט , לאט החלה לשמוע, קטעי
משפטים מפה ומשם."...היו הרבה ילדים בתוך המסגד"  "התגנבו...מה
לעשות? ... ילדים..." ,"מזמן צריך היה להרוס את המסגד המסוכן
הזה", "...איזה אסון, כמה הרוגים" שומעת לא שומעת את הנאמר
סביב, המשיכה היא בתפילתה בדבקות, נאחזת במילות הנדר.
לפתע הבחינה במשהו מוכר, דומה לנוצה,שבצבץ מבין ההריסות ואז
הכתה בה ההכרה- הכובע הישן של מואיז.
רצה לכוון הנוצה הלבנה, כורעת על ברכיה ניסתה להזיז בידיה את
מפולת האבנים שמתוכה הזדקרה הנוצה.
"הצילו, הצילו, הילד!" זעקה בשארית כוחה, מתמוטטת לרגלי
התלולית. כשפקחה את עיניה, עמד מואיז הקטן לידה, מביט בה
בעיניו הגדולות המלאות אשמה, פניו הבהירות  והשרוטות מכוסות
בבוץ. "אימא, לא נכנסתי למסגד" הספיק לומר, לפני שהתנפלה עליו
בחיבוק, דמעותיה מסמנות שבילים על פניו המזוהמות ובליבה הידיעה
כי אלוהים שמע את תפילתה, קיבל את נדרה.
מאותו יום, ובמשך כל חייה, נהגה לצום בתאריך הזה, עוד צום
שהתווסף לשאר הצומות - צום גדליהו, תענית אסתר, תשעה באב,
כיפור, והצום של מואיז שחייו ניצלו בזכות הנדר שנדרה אמו,
ובזכות כובע ישן עם נוצה לבנה.