ובים הגדול בין שבעת הימים
סוסון-ים רעמה לו שחורה
ובין אלמוגים לדגים עצומים
היה כפנינה נדירה

וכל הדגיגות שביקשו חברתו
על הכל נכונות לוותר
אבל הוא לי נתן את כל אהבתו,
הן אותי הוא אהב ביותר

ובמסעותינו ממרום שמחתי
וכשקסם עלי מהלך
אמר: "הירח אקטוף לך, בתי,
הירח אקטוף בשבילך"

ואני הצטחקתי במלוא חיוכי
חיוכי התואם חיוכו
"אך לא בירח רוצה אנוכי
הרי הוא ענק ורחוק"

אמר הוא: "בתי- את הכל לך אביא
אהבה משיגה את הכל"
וכן כך היה, בעיניו של אבי
אהבה נאמרה כמו בקול.

ובים הגדול בעובר הימים
כך טיילנו מחוף אלי חוף
ובין סרטנים לכרישים איומים
לא ידענו יגון ומכאוב

ועוד הדגיגות- הן רצו רק אותו
וראיתי כי הן נפגעו
כי על זו על זו ואת כל חיבתו
מעולם, מעולם לא ידעו

אך אני לא כעסתי, אהב הוא אותי
אהבה שהפכה אגדה
אמר: "הירח אקטוף לך בתי
הירח אקטוף לך, ילדה"

ואני אז חייכתי, מעט מתנשאת
כי הפגנתי אותו זמן כבודי
"הלא הירח כבד לבלי שאת
אל תרקום לי סיפור-ילדים"

אמר הוא "בתי, הן הכל אפשרי"
ואחרי-כן דבר לא הוסיף.
כך בכל הדרו, בקולו הבריא,
ברעמת השיער שהכסיף.

ובים הגדול שגדל לבלי שוב
בחשכת סערה שם במים
נשאתי עיני אל אבי העצוב
שנשא אור עיניו לשמיים

רבבות דגיגותיו, הן היו לאצות
או ברחו מחיי אכזבה
אך הבנתי כי לו- לא היו נחוצות,
הן רק לי הוא רחש אהבה!

ואבי שוב ושוב נחוש לחלוטין
אהבה בעיניו כה זוהרת
אמר: "הירח אקטוף לך בתי,
הירח אקטוף לך הערב"

ולפני שהספקתי ולו לחייך
הוא פרץ אל חשכת הרקיע
אז, מבלי שהבנתי כיצד ואיך
בצניחה הירח הגיע

ואבי אז תחתיו, בכוחות אחרונים
אז אמר: "הן זו אהבתי
העולה על כוחם של מיליון סוסונים
אהבי, אהבי נא, בתי"

ובים הגדול עוד בלילה ההוא
בין  שמיים, גאות ושפל
באושר הלך לו אבי האהוב
והותיר את בתו מוכת אבל

הן ראיתי, עצם את עיניו כך אבי
והאור לתמיד בן כבה.
על-כן הירח אותו לי הביא
עשיתי לו למצבה

כי כסוף הוא כמו רעמת השיער
וזוהר הוא כזוג העיניים
וחכם ויודע כל עמק והר
ונמצא כאבי בשמיים.

"הוא יפה ומקסים"- כה אמרו הדגיגות
החולקות לו כבוד אחרון
ואני בירח עיניים נוגות
אז תליתי כאות זיכרון

ומאז רק בעת הביטי לירח
חיוכי הגנוז- שוב איתי
כשאוהבת אני- הוא עולה וזורח
כי קיימתי את הבטחתי...

כשאוהבת אני- הוא עולה וזורח
'אהבי, אהבי-נא, בתי...'