כבר שנים אני מקווה, מתפלל, מבקש, רוצה, מתחנן. מחפש אותך.
מיליארדי אנשים כל יום קמים וחיים את החיים שלהם, הולכים
לעבודה, יוצאים מבלים אוהבים, צוחקים. כבר שנים שאני מחפש
אותך, חולם עלייך, מאמין שאת שם מחכה ממש כמוני.
יש בתוכי להבה. זו  להבה טובה ויפה, באינסוף צבעים חמים
ומלטפים שרוצה לחמם אותך, לעטוף אותך כל לילה, כל בוקר, כל
יום. ואת לא פה. ובינתיים הלהבה הזו מחממת אותי מבפנים. מחממת
אותי יותר מדי. זה כבר מתחיל לשרוף. אין ללהבה הזו לאיפה לצאת
אז היא נשארת בפנים ושורפת אותי. והצבעים החמים והטובים
והיפים, אינסוף צבעים שורפים אותי כל יום מחדש. כל יום נשאר
ממני קצת פחות. כל יום אני קצת פחות בן אדם. נרקב בתוך עצמי,
מונע ע"י תקווה עמומה שתגיעי יום אחד ותתני ללהבה שלי לעטוף
אותך לנצח.
אבל את לא פה.

וגם אני כל בוקר קם וחי את החיים שלי. הולך לעבודה, ללימודים,
פוגש אנשים, רואה דברים חדשים וישנים וכל יום אני נשרף עוד
קצת. כל יום נשאר ממני פחות ופחות. מה יקרה כשלא יישאר יותר
כלום?
בסך הכול אני צריך להגיד תודה. מה אני אם לא הלהבה הזו? אוסף
של מולקולות חסרות ערך שמגיבות בניהן בשרשרת תגובות כימיות
אינסופית. זרמי חשמל שעוברים בתוך המוח שלי, מיליוני זרמים
שמרכיבים את המחשבות שלי, את הרגשות שלי, את הנפש שלי. את כל
מה שאני.

פעם הייתה מישהי. מישהי שהלהבה שלי רצתה לעטוף ולחמם. היא כל
כך רצתה להיכנס אליה לתוך החיים והנשמה. אבל לה היו תכניות
אחרות. היא לא רצתה את להבתי. היא לא רצתה אותי. והלהבה לא
נרגעה, רק התעצמה עוד יותר. כל כך רוצה לתת, לחמם ולאהוב רק
אותך.

וכל כך הרבה סתם. כל כך הרבה פגישות וחיוכים וסקס חסר משמעות.
באותו הרגע יש לו הרבה משמעות. התקווה נותנת לו משמעות. אולי
הפעם זה כן זה. אולי כדאי לתת עוד סיכוי, רק עוד כמה ימים ואני
אגלה שמצאתי את שחיפשתי כל חיי. ואז אפילו התקווה המפוארת לא
מספיקה בכדי לתת משמעות לדבר הלא נכון. טיפשי מצידי לחשוב
שמשהו עלוב כמו תקווה, חזקה ועצומה ככל שתהיה, יכולה לתת
משמעות לתמצית של כל החיים. וכל יום אני יותר קטן, פחות אדם.


והימים עוברים. ואני צובר עוד ידע וניסיון וכסף וחברים
וחוויות. והשנים עוברות והחור שבתוכי נהייה יותר גדול. הלוואי
שהלהבה הזו הייתה שוכחת לרגע. הלוואי והיא הייתה יודעת להתאזר
בסבלנות ולהקשיב לתקווה שאומרת כל הזמן בקול מרגיע "הכול יהיה
בסדר, רק עוד קצת ויהיה לך את מי לחמם". אבל הלהבה לא מוכנה
להקשיב, היא לא מוכנה לחכות. אולי היא חושבת שאם היא תגדל
ותתעצם ותחמם יותר אז את כבר תהיי פה איתי. היא לא מבינה שהיא
שורפת אותי? היא לא מבינה שאני כבר לא מסוגל להכיל את מה שיש
לה לתת?

ואז יום אחד התקווה שכל הזמן אמרה להאמין ולחכות עוד קצת פתאום
עטתה מבט מרוצה ומוכיח, כאילו אמרה בעונג "אמרתי לכם".
את פה. מצאתי אותך. אחרי כל השנים האלה, אחרי כל הייסורים
מצאתי אותך. ואני נוגע בך ואת מחשמלת אותי בעוצמה חזקה כל כך.
ואת מביטה בי ואני סוף סוף יכול לשחרר את הלהבה שלי. היא חיכתה
כל כך הרבה. היא כבר ענקית והיא רק רוצה לצאת אלייך, לחמם אותך
ולעטוף אותך בעולם שכולו טוב. עולם שאין בו דאגה ובדידות וכאב
וייסורים וספק. עולם שבו את תמיד בטוחה ושאת יכולה לקחת ממנו
כמה שאת רוצה ולשחרר אליו את הלהבה שלך. אבל הלהבה כבר גדולה
יותר מדי. היא לא מחממת אותך. היא שורפת גם אותך. זה יותר מדי,
זה חם מדי. את רוצה אותה אבל לא ככה. לא בכזאת עוצמה. להבה,
אני מתחנן בפנייך, תירגעי קצת, תני לאהובה שלי קצת לנשום, תני
לה לזרוח באור המדהים והמסמם שלה, תני לה לחיות ולהיות. למה את
לא מקשיבה לי ? ? ? היא סוף סוף הגיעה ואת כמו תמיד לא מוכנה
להקשיב. את עוד תהרסי את הכול. ההזדמנות הזו לטלא את החור
העצום והמטורף שעשית בתוכי עומדת להחליק לי מבין האצבעות. אני
כל כך רוצה אותה. רוצה להתעורר כל בוקר לידה עד יומי האחרון.
רוצה להריח אותה ולראות אותה צוחקת. לשמוע אותה, לגעת בה ולך
לא אכפת. את רק כל כך מרוצה שיש לך לאיפה לצאת ואת מי לחמם ואת
לא שמה לב מה את עושה.

מה את עושה???

"אני לא יכולה יותר".
תקשיבי לה. היא רצינית.
"אני אוהבת אותך כל כך אבל אני צריכה גם את המקום הפרטי שלי"
האהובה שלי אומרת לי.
אני מבין מתוקה שלי. אני מנסה לעצור, אני מנסה לתת לך קצת מרחב
אבל אני לא מסוגל. חיכיתי לך כל החיים.
"אני מרגישה חנוקה, כאילו שאתה כל כך אוהב אותי שכבר לא נשאר
ממך יותר כלום. אני לא יכולה לחיות בהרגשה הזו. אני צריכה אותך
גם לחוד. אני צריכה שתשאיר לי משהו מעצמי, משהו מעצמך".
אני מתחנן בפנייך, תקשיבי לה. את לא רואה? את שורפת אותה. את
שורפת את האהבה היחידה שיש לי, את האור היחד בחיים שלי, שורפת
ולא מקשיבה.
"אני חושבת שאנחנו צריכים לעשות הפסקה. זה יעשה לשנינו טוב.
אולי כדאי שנכיר אנשים חדשים, נצא קצת מהבועה של שנינו".
לא! זה לא יכול להיות. לא יכול להיות שזה קורה לי. חשבתי שכבר
מצאתי אותך. חשבתי שזה נגמר, שאני כבר לא אשרף כל יום מחדש.
כבר התחלתי לחייך ולטעום את החיים. אני מרגיש שאת בורחת לי
מבין האצבעות.
"אני תמיד אוהב אותך. אני אף פעם לא אשכח אותך ".

שקט. שקט מקפיא ומפחיד. שקט של כלום, של בדידות. איפה את
תקווה? איפה את להבה? איפה את אהובה? מי נשאר כאן? רק
המולקולות והכימיה והזרמים החשמליים הארורים האלה במוח שלי
שעכשיו לא נותנים לי מנוח ממך, שכל פעם מעלים זיכרונות שלך
שהולכים ונהיים יותר ויותר עמומים. של הצחוק המשכר והמבט שנראה
לרוב האנשים אולי סתמי אבל חדר למקומות הפרטיים ביותר בנשמתי.
של הריח שעוד נשאר בי, נדבק אלי ועוד מעט ייעלם. של הטעם שהוא
טוב יותר מכל טעם אחר בעולם הבודד והמנוכר הזה. של המגע שהיה
כל כך מחשמל ואמיתי שהימם אותי כל פעם מחדש, ולא איבד מעוצמתו
אפילו קצת. זיכרונות שלך, אהובה שנשרפה ונחנקה מלהבה שחיממה
קצת יותר מדי.
ומי עכשיו ינחם? התקווה האיתנה והיציבה כבר לא כל כך בטוחה.
והציניות מגיחה פתאום במלוא תפארתה, צוחקת לתקווה, צוחקת
ומעליבה אותה. והתקווה בקול עמום עוד מנסה ואומרת "אני יודעת
שקשה, אני יודעת שכמעט בלתי אפשרי, אבל עוד מעט, רק עוד קצת"
וכל מילה נהיית יותר עמומה, פחות בטוחה. והלהבה? היא ממשיכה
לשרוף. אחרי שהיא שרפה את האהובה היחידה שהייתה לי היא ממשיכה
להטיח בי את מלוא עוצמתה. היא בסך הכול טובה, זורחת באינסוף
צבעים יפים וחמים. מחפשת אהובה לחמם ולעטוף.
אולי התקווה צודקת ואולי לא. ומה נשאר לי כאן ועכשיו? תקווה,
ציניות, וזיכרונות מאהובה שנשרפה ונחנקה מלהבה שחיממה אותה
יותר מדי.