פרח לי בצבע דם, הפרח היפה בגן, אך בעיניו יופיו לו סתם, את
יופיו לכל נתן,
עליו נבלו כוחו נדם,  
כי סתם, הוא רק נשם, פרח הוא, צבעו הוא דם.

הפרח בעבר פרח, וכל הגן סביבו שמח, שמחת חיים בעוז שלח, וכל מי
שראה זרח,
עליו נבלו כוחו נדם,  כי סתם, הוא רק נשם, פרח הוא, צבעו הוא
דם.

ביום נאה, הגן פרח, והוא במלוא יופיו זרח, ריחו נישא, וטוב
הריח, וגם הזר התחיל זורח, הזר נכנס, ובלי מסיח, את הפרח אז
הריח.
עליו נבלו כוחו נדם,  כי סתם, הוא רק נשם, פרח הוא, צבעו הוא
דם.

ואז הזר הביט בדם, שעל הפרח הקטן, מייד הוא את ידו שלך, את
הגיבעול חטף משך, ועל הפרח הוא דרך.
עליו נבלו כוחו נדם,  כי סתם, הוא רק נשם, פרח הוא, צבעו הוא
דם.

הפרח זב, והוא כאב, עם כל יופיו בבוץ שכב, עם כוחותיו
האחרונים, הוא כך חשב, אין טעם להמשיך עכשיו.
עליו נבלו כוחו נדם,  כי סתם, הוא רק נשם, פרח הוא, צבעו הוא
דם.

הפרח אז אותי ראה, בכל כוחו אלי קרא, את יופיו אז לא ראיתי, כי
הזר אותו כיסה, את הפרח אז הרמתי ויופיו אלי זרח, אך הוא לא
הבין מדוע, שמישהו יטרח,
עליו נבלו כוחו נדם,  כי סתם, הוא רק נשם, פרח הוא, צבעו הוא
דם.

פרח לי בצבע דם, הפרח היפה בגן, אך בעיניו יופיו לו סתם, את
יופיו לכל נתן, את שורשיו אני אוסף, ואת ריחו אני שואף, ועד
שלא אוכל יותר, על פרח זה לא אוותר.
עליו פרחו, כוחו חזר, לא סתם,
הוא לי נשם,
פרח הוא צבעו הוא דם.