[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אלי אור
/
ושבו העבים אחר הגשם

פרק ראשון

לא.  
אני לא רוצה את זה.  

פרק שני

קר.  הדשא בחוץ הקשיח מהכפור של הלילה.  על החלון הצטברו אדים,
והם מעמעמים את אור הבוקר, כמו מנסים להסוות את הקור שבחוץ.
אפילו מחוץ לשמיכה, במרחק הבל פי, כבר שם קצת פחות חם, ואני
יודע שאני צריך להסיר את השמיכה מעלי, להחליט שאני הולך
לשיעור, אבל בחוץ קר, אפילו מחוץ לשמיכה קר, האור הקר חודר דרך
קורי השינה ולא נותן לי מנוח.
מסיר את השמיכה מעלי, מתלבש בזריזות, מצחצח שיניים, מתגלח,
לוקח את המחברות ויוצא.  

אני גר בקומת הקרקע.  הבניין בנוי על פאתי גבעה, וקומת הקרקע
היא בעצם קומת מרתף. מהחלונות הגבוהים במסדרון נשקפים משטחי
הדשא הקפוא, וחוסמים כל אפשרות לפיסת נוף.  יש לכך גם יתרון -
מידת מה של פרטיות מהסטודנטים הרבים הממהרים אל הקמפוס וממנו.
יש רק שישה חדרים בקומה זו, שהיא קטנה יותר משאר הקומות
בבניין, ולכן שקט כמעט כל שעות היממה.  המסדרון מוביל למדרגות,
ואלו מובילות לקומה הראשונה, ומשם אני יוצא לעולם.  אני פותח
את הדלת, וגל קור מכה בפני.

השבילים הצרים בין הערוגות והעצים, הפרחים שבערוגות והעצים
הסוככים מעליהם, כמו מדברים אלי.  אני שומע בדממה את הצמא שלהם
לגשם ולשמש שבאה אחריו, את הכמיהה שלהם לצמוח למעלה, אט אט,
בדממה, בלי שאף אחד ידע, פתאום אחרי כמה חודשים צומח עוד ענף,
ופרח אחד נובל, ואני חש את הכאב של שאר הפרחים, שאיבדו פרח
אהוב, אבל הם ממשיכים הלאה לשרוד פשוט כי אין להם ברירה אחרת,
אף אחד לא נותן להם לנוח לרגע, להביט למטה ולו לרגע אחד.   אני
עובר על פניהם כל יום, ואני יודע שהעצים תמיד יהיו שם.   אביב,
קיץ, סתיו, חורף, העצים היו פה שנים רבות לפני שהגעתי, ויישארו
עוד שנים אחרי שאלך.  הם היו עדים לדורות של תלמידים אשר עברו
על פניהם, לבתים שנבנו ושיכנו את התלמידים, אולי אפילו כדורי
רובה במלחמה שאולי הייתה פה פעם חדרו בין הענפים.  עצים חיים
יותר מבני אדם.   וכשהגשם מתחיל לטפטף, אני חובש את כובע הצמר,
ולפעמים הענפים סוככים עלי, וטיפה נושרת מן העלה, נופלת על
לחיי, כמו דמעה, והטפטוף הולך ומתגבר, והופך למטר זועף, מכה
בפרחים, ממיס את שכבת הכפור שעל הדשא, שלמרות הקור שלה, בעצם
הגנה עליו, ועכשיו כשהכפור נסוג, עלי הדשא נרמסים על ידי הגשם.
וזה נראה לי קצת מוזר, אולי אפילו עצוב, שאותו הגשם, שהורס
ומכאיב, הוא גם זה שבונה...

עוד מעט השיעור יתחיל.  אין זמן למחשבות, צריך למהר.

פרק שלישי

למרות שאני הולך בדרך הארוכה, אני מקפיד להגיע בין הראשונים,
בכדי לשבת בשורות הראשונות,  שאפשר יהיה לראות את הלוח באופן
ברור, וגם בכדי שלא יתחילו לדבר איתי במהלך השיעור, חס וחלילה,
אולי לא אשים לב לדבר מה שהמרצה אומר, אולי לא אבין את
השיעור.

בהפסקה אני הולך לעבר הבניין בו מתקיים השיעור הבא.  אני מחפש
את הדרך שבה אהיה מוגן, הולך במהירות, יודע שהרוח אורבת לי בין
הבתים, בין המעברים, המרדף המתמיד הזה בחיפוש אחרי החום מעייף
אותי.  אחרי כמה דקות אני מגיע לבניין, והחום המלאכותי בכניסה
מלטף את פני.

פרק רביעי

מי זה בשעה כזו... הדלת הייתה פתוחה ?... אולי אורן יצא ושכח
לנעול... כף יד מלטפת אותי ברכות מעל השמיכה.

פרק חמישי

יום חמישי, 12 בצהריים, סוף השבוע הגיע !  סוף סוף אני חוזר
הביתה, כל כך מתגעגע לאמא ולכפר.  אני הולך במהירות לתחנת
האוטובוס ומחכה בקוצר רוח לקו 28 הנוסע לתחנה המרכזית, ועולה
עליו כשהוא מגיע, וכשהוא מגיע לתחנה המרכזית אני יורד, ועוקף
את התחנה בדרכים מקוצרות גם אם הן קצת תלולות יותר, ומגיע
למונית השירות ועולה ונכנס ומתיישב ומביט מבעד לחלון.  כל
השבוע חיכיתי לרגע הזה.  הטפטוף בחוץ, הרוח, בתי האבן הקרים של
ירושלים, עוד מעט הם יהיו מאחורי, והנהג נכנס למונית, ושואל
כלאחר יד אם הכל בסדר, ואני צועק בפנים שכן, הכל בסדר, והוא
מתחיל לנסוע, ואני מקווה שיהיה אור ירוק ברמזור, לפעמים יש, אם
יהיה אז זה אומר שיהיה לי מזל ומזג האוויר בכפר יהיה נעים, אני
כל כך מתגעגע לכפר, הזיכרון של העצים והדשא הופך פתאום למוחשי
כל כך ודמעות עולות בעיני, ואני רוצה כבר להגיע, לראות ולנשום
את העצים והפרחים והשבילים של הכפר שגדלתי בו, של הבית שלי.
המונית יוצאת באיטיות מהעיר, אבל מהר מאוד הנהג מאיץ את הרכב
ואני חש בכל גופי כיצד המונית צוברת תאוצה והנהג עוקף את כל
המכוניות שלפניו, גם בעליות, אני מרגיש איך הבטון והאבן נעלמים
מאחורי, והיערות והחורשות מסביב לכביש מקבלים את פני כאילו
הכירו אותי.  הכביש נפתח מלפנים והמונית דוהרת ודוהרת ודוהרת
ומעט לפני שער הגיא מאיטה, ושוב צוברת תאוצה, והיערות של
ירושלים מאחורי, והיערות של הכפר מלפני, והשדות המעובדים
באמצע, ואני נושם את ריח האדמה גם דרך החלון הסגור.

קצת לפני הגשר אני מבקש מהנהג לעצור תחתיו, ואני יודע שאם תבוא
משטרה הוא לא יוכל לעצור, ואז אני אצטרך ללכת ברגל מרחק רב
יותר, הרבה יותר, אולי שעה וחצי, אבל זה מרתיע רק מעט, כי מהי
שעה וחצי לעומת שבוע שלם שחיכיתי, והדרך בין השדות מוכרת
ואהובה עלי, אבל הכפר אהוב עלי יותר, וכבר אין לי סבלנות, וככל
שאני מתקרב אני יותר מתגעגע, ומקווה שלא תגיע משטרה, שאף פעם
לא מגיעה, והנהג עוצר מתחת לגשר ואני יורד בזריזות כדי שיוכל
להמשיך לנסוע כאילו בכלל לא עצר.
ופתאום אני לבד על הכביש, פולט אנחת רווחה.

פרק אחרון

אני לא רוצה, אולי זה חלום, לא זה לא חלום, זה אמיתי, מה הוא
מחפש, מה הוא רוצה, הליטוף שלו ממכר, אני רוצה עוד, אני רוצה
יותר, אבל לא את זה, אני יודע שיותר מזה לא יהיה, אבל מה שווה
הידיעה הזו לעומת המגע החמים בכף ידו...

הגוף שלי מתחיל לרעוד, כל הגוף, מכפות הרגליים עד לשיניים
הנוקשות, כולי רועד, אף פעם לא קרה לי דבר כזה, גם בקור הכי
נורא לא רעדתי כך, ובכלל לא קר לי, אני מתנשף במהירות וכמעט
מאבד את הנשימה, כל הגוף מפרפר, ורמי עוצר לרגע, מביט בי במבט
מודאג, מניח את כף ידו על מצחי וממלמל "שאין לי חום", ואני
יודע שהוא אבא, ואני מביט לרגע לעיניו, ומוצא טיפה קטנה של
חום, ורוצה להאמין שהיא אמיתית, והגוף שלי זועק, למה אני זונח
אותו, למה אני מתכחש לכאב, ואני משיב לו בכעס: הכאב שלך הוא
כלום, הבדידות והפחד כואבים יותר, אם לא היית קיים אולי הוא
היה אוהב אותי.
לפעמים בשביל לחיות צריך קודם למות.
למחרת אני מכבס את המצעים.  כאילו לא קרה כלום.  העצים שאני
עובר בעדם, נוגעים לא נוגעים, בשתיקה, כמעט ללא מבע, שותפים
למה שקורה כל הזמן.  בגזעים שלהם מוטבעים חותמות חיי, והם
מועברים הלאה דרך הפרחים והפירות והזרעים לעצים נוספים ונוספים
עד שלא יהיו יותר עצים בעולם.  אולי עד אין-סוף.  
------







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אמא, למה מפתרים
אט המורה שלי?


תרומה לבמה




בבמה מאז 9/10/03 0:30
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אלי אור

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה