תמיד אומרים לי שכדאי להרגע,
אומרים שכל דבר יותר מידי עלול להגמר רע
אז "אל תלך עש הסוף, ותשאר בשליטה",
"אל תהמר על הכל, קח חלומות בפרופורציה"...
אני מקשיב, אבל מחליט להתעלם -
ממשיך רגיל, אבל גם לא מפסיק להתקדם.

לא מסתפק במועט, אני אגיע ל"שם",
לא מאמין ב'כמעט',
תגידו, מי אמר שאי אפשר?
למי נגמר הכח?
אני נשאר במשחק, כי אני באתי לנצח.
כן, אני יודע שקשה לשבור מסגרת,
אבל גם לא בונה על צינורות כמו אתגר קרת.


אני הולך עד הסוף, ואני הולך עם כל הכוח,
ומצייר תמונה עם נוף שלפעמים אוכל לברוח
כי אני תמיד נלחם, תמיד מוכן, לכל דבר
ורק בשביל זה אני שר.


אני שועט אל התשובה,
יודע שהיא שם, אבל לא רואה אותה
רואה עצמי כנעלם במשוואה -
פותר עוד נוסחא אחת בדף, ועוד אחת נפתחת.
בשבילי זה כמו למצוא מחט בערימה של שחת.
את הנחת אני לא אמצא  עד שאני אמצא תשובה
וזה לא יקרב, וזה לא יבוא אם אני לא אלחם עד כלות הנשמה

רוצה לעשות את הכל כדי לא ליפול,
בינתיים עושה את הכל עם הקול שלי
מנסה להיות מציאותי
יקח זמן עד שאני אמצא את עצמי
אז מסתכל סביב ומתלבט
וקולט
שאין על האדמה אדם שבאמת שומר על אמת


אז אני הולך עד הסוף....


מאתיים חלומות מנופצים יושבים אצלי בפנים, מתים
כי לא בחרתי בהם להאמין
ולא נתתי צ'אנס, למרות שמישהו נתן לי טיפ:
"תקשיבי לי - אל תחכי למזל"
וזה הספיק.
אני תופסת את עצמי בידיים -
מאתיים חלומות מכאן
אני אדע אם עדיין אני במים עמוקים מידי
בינתיים - זה לקפוץ או לעולם לא לדעת
אם אני לא אושיט ת'יד, אנ'לא אוכל לגעת.