בהתחלה היה בסדר, אחר כך זה כבר התחיל להסתבך
למה נכנסתי לזה מלכתחילה? הרשיתי לעצמי יותר מדיי
עכשיו אני משתמשת במילים כמו: "רגשות" ו"דיכאון".
ניק דרייק שר לי שהזמן אמר לו שהצרות יירפאו, לדעתי הזמן סתם
שיקר.
והרי צרות אמיתיות לא נעלמות, הן פשוט מתחבאות ומחכות לצוץ מעל
פני השטח ברגעי משבר ואמת.

איך אני יכולה לכעוס?
איך אני יכולה לכעוס עליך, כשאתה שוכב שם- כולך מקופל ואפוף
אימה?
לא הייתי צריכה לעשות את זה, אני יודעת.
התנהגתי כמו שה"אני" האמיתי שלי היה מתנהג, לא כפי שציפית
ממני.
טיטי שרה לי שהיא קשורה כמו הכלבים, אני יודעת בדיוק מה היא
מרגישה...

אז החלטתי לצאת - ולבגוד בך
להרגיש יותר גדולה ממך, גדולה עליך.
להיות עם כמה שיותר, בכמה שפחות.
"זייני כפי יכולתך", אמרתי לעצמי.
בילי ג'ו ארמסטרונג מ"גרין דיי" שר לי: "אני מקווה שהיה לך את
הכיף של החיים שלך".
היה נורא.

כשהייתי אצלך אתמול והתחלתי לבכות - נבהלת וליטפת אותי
וכל ליטוף שלך כאילו אמר "תשתקי, תשתקי כבר"
אני מסתובבת ומחייכת אליך בנקמה טרקטורית מתוקה: "זה הכל רק
משחק של דמעות"
ומוסיפה לעצמי בשקט "אתה עף למקום אחר"...

המסקנה שלי היא
יש לנו חרא של קשר,
אין לנו קשר,
מה זה בכלל? הדבר הזה שלנו?
ג'יי זי מנפנף לי בחברה הביונסית שלו: "רק אני וחברה שלי, אני
והחברה שלי"
פאקינג ניגר...