אני שומע אותם מזדיינים בחדר השני מבעד לקיר חדרי. אני לוקח את
השלט ליד ומגביר את הווליום בטלוויזיה, אז הם מגבירים את שלהם.
על המסך גונחת איזו זמרת אמריקאית עם חזה ענק, ובין הגניחות
שלה לגניחות של אחותי וחבר שלה אני עומד להשתגע. כל גניחה
גורמת לי לצמרמורת כמו ציפורניים על לוח, וכשהיא מתווספת
לבחילה הנצחית השוררת בי, היא הופכת למסוכנת במיוחד. מסוכנת
לי.
אני מתחיל לדפוק על הקיר כמו מטורף, אולי זה ירגיע אותם. את
הטלויזיה אני לא מתכוון להנמיך, אני אוהב את השיר הזה יותר
מדי, ואני לא אפסיק אותו כי הגניחות שבו מייסרות אותי קצת,
הגניחות שלהם נוראיות הרבה יותר. אחרי איזה חמש דקות שאני דופק
על הקיר בכל הכוח, אני שומע את אחותי לוחשת משהו, והאנחות
נפסקות סוף-סוף.
אחרי פחות משתי דקות נשמעת דפיקה בדלתי, ואני מכין את עצמי
לצווחות הצורמניות של אחותי, אני אומר "פתוח", וממתין. מבעד
לדלת לא עומדת אחותי, אלא הר האדם, ויש לו על פניו חיוך מתנצל.
הוא לבוש רק בתחתונים, והשרירים האימתניים שלו גורמים לי להביט
בגוף העור ועצמות שלי ולהשתגע. בנזונה, אני חושב, זו הדרך שלו
להעניש אותי על זה שהפרעתי לו באמצע. נכנס לפה עם הצורה
המושלמת שלו, וגורם לי להבין כמה רע אני נראה בדיוק, כאילו שזה
לא היה ברור לי לגמרי עד עכשיו, כאילו אני לא חושב על זה בכל
שניה ובכל דקה מהיום שלי.
הוא מתנצל על הרעש, אומר שלא ידע שזה עד כדי כך חזק, ושהם
יישתדלו להיות רגועים יותר. הוא מנסה להסביר לי שהוא פשוט לא
ראה את אחותי שבועיים, וכמה הוא התגעגע אליה בבסיס, ועוד
שטויות בלתי-נסבלות כאלה. אני ממהר להיפטר ממנו. הוא מחייך
והולך, לא שוכח לייצר מפגן שרירים אחרון לפני שהוא הולך.
אני אראה לו מה זה, אני חושב, אני אוציא עליו את כל
התיסכולים.
אני מסובב את הראש שלי בחזרה למסך. איזה שרירן אמריקאי ממזמז
שם מישהי ושר לה שיר.