מה שאמש ראיתי קרוב ובא
עתה כבר פליט ממני
בצליל אחד יחיד של זעם
ולא אני מבריח ופולט
כי אם הריח כן הריח הנורא
לא בי החץ לא הפעם לפחות
כי אם בצחנה העולה ומתמקמת

ואלרי אני נותן לך כל זה. מוכן להשיל ממני עתה במהירות את הכל.
את חדרי החשוך, את האוויר המעוך שמתבשל פה מעליי, את החלון
הפתוח כדי רבע, את המקלדת העקרה הזו, את הצלילים החלושים
שמופקים כאן, את קרירותה של הרצפה בערבים הקיציים, את החום הרך
בחורפים, את הלמות לבי השובק לאט ובטוח, את כל הכעס הארור הזה
שנתברכתי בו, את המחלה הממארת הנעלמת הזו שנראה כי לא אפטר
ממנה למרות הכול וכול.
קחי את זה וזרקי למקום כל כך רחוק שלא אוכל למצוא דבר מזה
אפילו כשארצה, והרי ידוע שארצה, אני מכור להתנוונות שלי כאילו
בשורשים אמביוולנטיים. אבל רק בידייך אני מוכן לזרוק זה. מה
זה? אינך מוכנה לזרוק? אבל, למה... לא זורק, הכל נשאר כאן, אל
תתוכחי. הכל נשאר. עזבי את התמונות, שחררי מידייך את החושך
הכובל.