פרולוג
ברגעים שהשמיים החלו לקבל גוון עמוק של ארגמן, והשמש שרה שיר
פרידה לעולם, טובלת את קרניה העייפות בין הגלים הקרירים, וענני
הנוצה הרכים החלו להעלם בין הכוכבים, הוא היה פוקח את עיניו,
מביט על העולם מנקודת המבט הקבועה שלו.
שט באיטיות על הענן שלו בין הכוכבים שקרצו אליו בעודם רוקדים
ריקוד אינסופי של אור.
עוד מעט הכל יתחיל, חוזר על עצמו כמו בכל לילה עצוב.


הצלצול היה צורם כל כך באוזניו, כל התלמידים קמו ובמהירות יצאו
מהכיתה, משאירים את המורה בוהה בכיסאות הריקים.
סבסטיאן נכנס לתוך המכונית החדשה, שונא כל דבר בה, שונא את
מבטי הקנאה.
הוא גר בשכונת סנובים עשירים, לא היו לו חברים למרות שכמה
צבועים ניסו להתקרב אליו. הם חשבו שהוא יפה כל כך, עשיר כל
כך... אבל הוא לא רצה חברים, הוא שנא אותם, הוא שנא את השקרים-
שקרים שהיה אפוף בהם תמיד, מאז שיכל לזכור.
"הצילו! שמישהו יעזור לי!" סבסטיאן בלם, מבטו קופא.
הם  הביטו בו במבט מזלזל "תמשיך לנסוע". הוא זיהה אותם אחרי
כמה שניות הרהור - שמיניסטים מבית הספר, אחד מהם החזיק את
מייקל, הוא היה ילד חלש וחולה.
סבסטיאן לא יכל לזוז, הוא הביט בהם, מנסה להשתלט על הסערה
שהתחוללה בלבו.
מייקל בהה בעיניים מתחננות, נוצצות מדמעות "תעזור לי -" הוא
לחש.
והם החלו לבעוט בו "שלא תעז להוציא מילה!"
סבסטיאן התניע את המכונית, נוסע משם בחריקת בלמים ומתרחק
במהירות, שומע מאחוריו את הבכי של מייקל.

קול הבכי הזה שרדף אותו כל הזמן, קול הבכי שהשתלב יחד עם קולת
הבכי של האחרים.
נרעד.
נזכר בנערה הבוכה, המתחננת שיעזור לה בזמן כשמישהו לבוש שחור
גרר אותה לסמטה... והוא - המשיך ללכת, חירש לקולות הפחד.
נרעד.
נזכר בפעם ההיא שדרס כלבלב קטן ברחוב, הוא המשיך לנסוע, מעמיד
פנים ששום דבר לא קרה.
נרעד.
נזכר באישה הזקנה שישבה ליד חנות המכולת, תינוקת קטנה בידיה
המטונפות, היא התחננה למעט כסף, אולי מעט אוכל, הוא התעלם, לבש
את מסיכת האבן שלו,לא רואה,לא שומע.
נרעד.
זיכרון הפנים של אמילי כשביקש ממנה להעלם מחייו, הדמעות
העגולות שזלגו מעיניה הירוקות כשסיפרה לו שהיא בהריון, הוא היה
עסוק מדי בעצמו, עיניו אטומות, לבו קר. נרעד. נזכר במכתב
ההתאבדות שלה, הוא לא ניסה לעצור אותה, לא הגיע אפילו ללוויה.

נרעד.
יבבות הבכי של הילדים הקטנים מהדירה למעלה, הוא ידע כל הזמן
שאבא שלהם התעלל בהם, שהוא היה שיכור, ידע ולא עשה דבר, לא
הזיז אצבע. נרעד. נזכר בכל הפעמים שברח, סתם את אוזניו, עצם את
עיניו.

צועניה זקנה תפסה את ידו ברחוב, צמידיה מצטלצלים. הוא לא ניסה
להשתחרר.
היא הביטה בעיניו במבט מלא משמעות ולחשה בקול רועד "כל כך הרבה
כאב, ילד, כל כך הרבה כעס. אני לא רואה עתיד -" היא התרחקה
ממנו, מבטיהם מצולבים.
הוא לא התייחס לשטויות שלה ברצינות "את לא באמת מאמינה במה שאת
עושה, גברת".
"אני יודעת דבר או שניים על החיים, ילד. אני יודעת שאני לא
רואה חלומות, שאיפות, א-אהבות" היא התרחקה ממנו עוד קצת,
מתקרבת אל הכביש.
"אני לא צריך את השטויות האלה".
"אתה לא תהיה מאושר. אף פעם". עיניה מרוכזות כל כך בעיניו.
הוא ניסה לצעוק שתזהר, שהמכונית סוטה מהכביש, אבל שום קול לא
יצא מפיו והיא עפה באוויר.
במהרה גופתה הוקפה במעגל אנשים סקרנים.
אבל הוא כבר מזמן לא היה שם.


8:00 - בוקר טוב, ואתכם החדשות: הבוקר נמצאה גופתו של סבסטיאן
ברי בן השמונה-עשרה.
חוקרי המקרה סבורים שהילד החליט לשים קץ לחייו. גופתו של
סבסטיאן נמצאה על החוף, סמוך לים.
משפחתו של סבסטיאן מוסרת שהם לא שמו לב להתנהגות מוזרה באותו
יום.
חבריו של סבסטיאן טוענים שתמיד היה טיפוס סגור ולא הרבה
בדיבורים. עוד מידע בהמשך.

הים היה סוער, גלים נשברים על החוף.
סבסטיאן אהב את הים, הוא היה יושב על החול וחושב על החיים שלו,
על כל מה שקורה סביבו.
זיכרונות מעורפלים הסתובבו בראשו.
לפעמים היה מדמיין אותה, את אמילי שלו הולכת על המים, מושיטה
אליו ידיים בתחינה אילמת.
כל כך רצה לרוץ אליה, לצרוח שהוא אוהב אותה - שהוא לא רוצה
לאהוב. שהוא פוחד. כל כך פוחד.


סבסטיאן פתח את עיניו באיטיות, הוא הביט סביבו, לבו החסיר
פעימה "איפה אני?!"
"איפה אתה חושב שאתה נמצא?"
"מ-מי אתה?"
"אני דמיאן" ענה בפשטות.
"איפה אני?!" צעק, מביט בפנים החיוורות.
דמיאן העביר יד בשיערו הכהה "מיקומך כרגע לא רלוונטי".
עיניו הכחולות התעגלו "לא רלוונטי?! חכה רגע - אל תגיד לי שאני
-"
"מת?" צל של חיוך עלה על פניו.
"מת...." הוא החזיר לו חיוך "איפה אמילי?"
דמיאן פרץ בצחוק, לבו של סבסטיאן רעד, הצחוק שלו נשמע רע "מי
אתה?"
"אני... אתה יכול לחשוב שאני המנחה שלך".
"תן לי ללכת מכאן! איפה היציאה?!" עיניו התרוצצו בטירוף מקיר
לקיר.
"בקרוב מאוד אתה תצא. אל תדאג. יש לנו עבודה טובה בשבילך".
"לנו? עבודה?!" הוא היה מבולבל.
דמיאן הניח יד קרה על כתפו הרועדת "אל תגיד לי שבאמת חשבת שתצא
מהחיים העלובים שלך בלי עונש..."
"א - אבל מה עשיתי?!"
"בעיקר... טעית, כך לפחות היו עונים לך החצילים שיושבים
למעלה... טעית בדיוק כמו שעשיתי אני - בזמני".
"בזמנך?"
"חיית חיים ריקים. הבטת על העולם מהצד, בפאסיביות ועל זה תקבל
עונש..."
"אני לא מקבל לפחות הזדמנות שנייה או משהו?"
"נראה לך?"
"מה העונש שלי?" קימט את מצחו, מבטו הרציני בוחן את העיניים
הקרות של דמיאן.
"כמו שבוודאי שמת לב...לא עלית לגן- עדן..."
"ל-לאן הגעתי?"
"המקום אליו הגעת לא רלוונטי. כל הלבבות הקפואים מגיעים לכאן
ואני נותן לכם עבודה... לנצח שנשאר לכם לחיות"  ברק שחור נדלק
בעיניו. "אתה מצטרף לגנבי החלומות. בכל לילה תסייר בעולם
ותגנוב את חלומותיהם של האנשים".
סבסטיאן חייך "עכשיו אני מבין... כל זה הגיהינום נכון?"
"גיהינום זו מילה באנאלית...  הטכנולוגיה מאז הימים הקדומים
ההם השתנתה... השתכללנו והיום אנחנו קוראים לעצמו האגודה להפצת
רוע בעולם", חייך אליו, מרוצה מעצמו.
"אז מה בעצם אני צריך לעשות?" סבסטיאן שאל, משועשע...  הקול
הרגוע בראשו לוחש "זה לא באמת קורה..." וכמו תמיד... טעה כל
כך.
"זה הייעוד החדש שלך... אחרי שנזרקת מהחיים עצמם. תדמיין
לעצמך- עולם בלי תקווה, בלי חלומות... כל האנשים יהיו כמו שאתה
היית בחייך. ואנחנו גדלים כל הזמן. עוד ועוד נשמות חדשות
מצטרפות לאגודה בתפקידים השונים. אנחנו ננצח במלחמה הזאת. מילה
שלי".
"אבל איך הגעתם דווקא אלי? אני לא רוצה לעשות את זה".
"אתה לא מבין? אתה האדם המושלם בשביל העבודה הזאת. לא איכפת לך
מכלום... הלא כך?"
"נכון..."
"עקבנו אחריך זמן רב, לא היה לך איכפת מהאנשים הסובלים סביבך.
תמיד חשבת על עצמך וכך יהיה לנצח".
"תמיד חשבתי על עצמי..." חזר על דבריו באיטיות, הדברים מחלחלים
את לבו הקר.
"לא למדת לאהוב באמת... וכאן נגיד לך בחיוך - עשית נכון. מי
צריך אהבה כשיש אדישות ואטימות מוחלטת... זאת ההגנה הטובה
ביותר ללב. תחשוב ותסמוך רק על עצמך, אתה לא צריך אף אחד"
דמיאן מחא בידיו, אש נדלקת בפינות החדר.
"מה אתה?!" סבסטיאן צרח לפני שהחל ליפול אל תוך החשכה.

בהתחלה היה קשה להתרגל לענן הקטן שהפך להיות ביתו החדש.
הוא לא היה רך וצמרירי כמו שעננים נראים מלמטה.
עם הזמן פיתח אלרגיה למגע הענן, והיה מגרד את זרועותיו ללא
הפסקה "דמיאן!!!" צורח אל תוך הלילה, זעקתו מרעידה לבבות
מפוחדים.
הוא עשה את העבודה ביסודיות, בלי לחשוב יותר מדי.
דמיאן היה מרוצה, עוקב אחריו ממקום מחבואו האפל, רואה את העולם
מהצד, הופך למקום כהה וקר... התקווה הפסידה בקרב הלא הוגן
הזה...סבסטיאן היה חזק מדי, ולבו האטום היה הנשק הנורא מכל...

שט בשמים, דוחף כמה כוכבים בדרך ומשאיר אחריו גשם של דמעות.
מעולם לא יצא לו לפגוש עוד גנבי חלומות, כמוהו.
דמיאן הגיע לביקור רק פעם אחת, לפני זמן רב כל כך.
והזמן עובר מהר כל כך כשמתבוננים בו מלמעלה.
העולם השתנה.
והוא היה שר לעצמו שפעם, היה עולם של אהבה... וכל משאלה הייתה
מתגשמת.
העננים נעשו כהים יותר... הימים ארוכים יותר והגשם ירד כמעט
ללא הפסקה
והוא ידע, עמוק בין שברי לבו, שהוא חלק מכל השחור הזה...

הם שכבו בשדה של חמניות.
והיא בכתה, כתפיה הצרות רועדות.
סבסטיאן הביט בהם מלמעלה, מוחץ בידו את תקוותיה שהיו עדינות כל
כך, קמלות בידיו הקרות.
היא נשארה לבד, והחמניות הגדולות מסתירות אותה מהעולם הקר
ששנאה כל כך, מסתירות את דמעותיה משמש הצוהריים החמימה.
מעולם לא ראה בכי טהור כל כך, לב שנשבר לחתיכות קטנות כל כך.
והוא הרגיש כאב, רוצה לגעת בשיערה השחור הארוך וללחוש באוזנה
שהכל יהיה בסדר. למרות שידע שישקר.
מאותו יום עקב אחריה, יושב ליד חלונה בלילות, נותן לגשם להצליף
בפניו.
הוא הזניח את עבודתו, מתעלם מזעקות הזעם את דמיאן שנשמעו בשמי
הלילה, מפחידות אפילו את הכוכבים האמיצים ביותר.
עיניו מהופנטות... מחשבותיו מטיילות במחשבותיה, יודע כמה כמהה
הייתה להרגיש מוגנת בין זרועותיו של אותו אחד שעזב אותה.
וסבסטיאן, שבור מכעס וקנאה רמס את תקוותה האחרונה שאהבתה תחזור
אליה והיא נהייתה קרה, בונה חומה גבוהה סביב לבה השבור.

לפעמים, היה שם לב שחודשים חלפו, למרות שחשב שהיו אלה מספר
שעות... הזמן שיחק איתו משחק לא הוגן, בורח ומתחבא והוא מעולם
לא הצליח לתפוס אותו.
דמיאן הסביר לו פעם, לפני שנים רבות מדי, שיש אנשים שאחראים
לעבודה הזאת, הם מנסים ללכוד את הזמן, כי אז... אז - תהיה להם
השליטה המלאה בעולם. אבל הזמן היה בלתי מנוצח, מתחמק ובורח להם
מזיז את מחוגי העולם ומשכיח מלבם האנשים את הצער... הרי הכל
נשכח ועובר עם הזמן...

והילדה שלו גדלה, הופכת לנערה עצובה, בעיניה הכהות אף לא נצוץ
של אש התמימות שבערה בהן פעם.
היא למדה כמה אכזר וקשה היה העולם.
על בשרה נצרבו הכוויות שהאנשים השאירו בה. האכזבה חורטת קווים
בנשמתה שהחלה ללכת לאיבוד, כמו במערבולת של ייסורים ושנאה.
היא נשארה לבד, למרות שהייתה עדיין צעירה מדי.
וכל מי שאי פעם אהבה, ושאהב אותה נלקח ממנה, והיא ניסתה
להחזיק, בכל כוחותיה, ציפורניה נתלשות מידיה במאמץ חסר הסיכוי
נגד המוות ותמיד היה מנצח אותה ולוקח ממנה את מי שאהבה, והיא
הייתה מוצאת את עצמה על האדמה הקרה, כוחותיה נחלשים ולבה פועם
לאט יותר ויותר... ורק הדמעות מעולם לא התייבשו, למרות שהכל
היה יבש מסביבה, דמעותיה היו רוקדות על לחייה ריקוד עצוב עם
טיפות הגשם.

והוא אהב אותה כל כך, בטירוף.
מעולם לא חשב שיהיה מסוגל לאהוב באמת...לא כשהיה בחיים ובמיוחד
לא עכשיו, כשהיה אבוד לנצח באפלה.
ודמיאן היה מאיים עליו, שורף את נשמתו באש לוהטת, אבל לא היה
לו איכפת. הוא היה טוב בזה, מעולם לא היה לו איכפת מכאב.
הוא למד לחיות איתו מגיל צעיר.

וכמו בכל לילה, ישב מחוץ לחלונה פתוח, למרות שסופה השתוללה
בחוץ.
היא הדליקה נר בודד, עיניה מביטות בלהבה הקטנה נלחמת בנואשות
מול הרוח, שלא לכבות... רק לא לכבות.
לפתע קמה וכיבתה את האש, הורגת את נצוץ החום היחיד בחדר ומיד
צונחת על הרצפה, מכסה את פניה בידיים רועדות והדמעות פורצות
מעיניה, כאילו רוצות לברוח רחוק ממנה.
סבסטיאן, לא מסוגל לשלוט בעצמו יותר, נכנס לתוך החדר באיטיות,
צעדיו מהוססים.
הוא שם לב לדמותו במראה הגדולה, נראה חיוור כל כך, שיערו הכהה
נופל על פניו. שנים רבות כל כך לא ראה את דמותו, והוא לא השתנה
בכלל, חוץ מעיניו הכחולות שנראו כהות מתמיד.
הוא חיפש בעצמו רוע, בוחן את בגדיו הכהים ופניו האדישות, עדיין
רואה את מה שראה אז, כשחי בעולם הזה - ילד אבוד ועצוב, והמראה-
תמיד שיקרה לו, והוא שנא אותה...על כך שלא ידעה להראות לו את
מה שבאמת חשוב.  
היא לא הביטה לכיוון שלו, שקועה כל כך בדמעותיה...
הוא כחכח בגרונו, לבו הולם חזק כל כך שאיים לפרוץ מחזהו.
היא הרימה את ראשה, עיניה העצובות קופאות "מ-מי אתה?" לחשה,
הוא לא נראה לה אנושי, מעולם לא ראתה מישהו יפה כל כך... עיניו
הכחולות כהות כל כך, עמוקות יותר מהאוקיאנוס עצמו, שיערו הכהה
נפל על עיניו בצורה מושלמת מדי- הוא התקרב אליה, מושיט לה יד
חזקה "אני סבסטיאן", קולו לא נשמע לו כשלו. והוא שיקר לה, יודע
שהוא כבר מזמן חדל להיות סבסטיאן.
היא לקחה את ידו הקרה, נותנת לו לעזור לה לקום.
"מאיפה באת? איך נכנסת לכאן?" המשיכה לשאול, מופתעת שלא חשה
פחד למרות שלא הכירה אותו ואת מחשבותיו האפלות.
"נכנסתי דרך החלון".
היא העיפה מבט לכיוון המראה, שמחה בראותה את השתקפותו.
"אני לא ערפד", צל של חיוך ממס התגנב אל שפתיו. עיניו הביטו
בעיניה ברצינות.
"מה אתה רוצה?" הפחד החל לתפוס מקום בלבה המופתע.
"רציתי..." הוא השפיל את עיניו "לחבק אותך".
היא התרחקה ממנו "לחבק אותי?"
"כן".
"למה?"
"אני יכול?" הרים את עיניו, והיא ראתה בהן משהו שמעולם לא ראתה
בעיני האנשים שהספיקה לפגוש, היא ראתה בהן רוך ואהבה, לכן נתנה
לעצמה לסמוך עליו לכמה רגעים, מרגישה בטוחה כל כך בזרועותיו
העוטפות את גופה, שומעת את לבו פועם מהר כל כך...
לפתע התנתק ממנה, אז שמה לב כמה קר הוא היה "אני חייב ללכת".
"לאן?" לחשה, מנסה לגעת בידו.
הוא התרחק אל החלון.
"חכה רגע. אתה חייב להגיד לי מי אתה" קראה אחריו כשקפץ אל תוך
החשכה, נותן לגשם לקדם את פניו.

כשהשמש בירכה את העולם הקודר בברכת בוקר טוב והחלה שוב בניסיון
להביא קצת אור ללב האנשים האבודים, הוא לא היה מסוגל לעצום את
עיניו, למרות שהיה עייף כל כך.
הלילה נראה רחוק כל כך, למרות מרוצתו הבלתי פוסקת של הזמן.
הוא התגעגע אליה בכל גופו, לבו פועם בבלבול, מתקשה להבין את כל
הרגשות החדשים שהציפו אותו.
וכל מה שראה בראשו היו עיניה הריקות, שפעם, בשדה מלא חמניות,
איבדו את הכוכבים שהשתקפו בהן. בגללו.

סבסטיאן לא יכל לשלוט בעצמו. כל לילה, עם שיר הכוכב הראשון היה
מופיע בחלון חדרה הקר, והיא מקדמת אותו בעיניים נפוחות מבכי,
לוחשת באוזנו שחיכתה לו שעות ארוכות מדי.
והוא היה מחבק אותה, קובר את ראשו בשיערה הארוך, נותן לעצמו
לטבוע במערבולת הרגשות הנוראית, למרות שעמוק בלבו ידע שזה מה
שיהרוס אותו.
ולמרות כל הרוך שהעניק לה, מעולם לא הרגיש שהיא אוהבת אותו.
מעולם לא הרגיש שמישהו אוהב אותו.
וכשלחש לה "אני אוהב אותך" בפעם הראשונה, אפילו שלא הייתה
בחייו, לא קיבל את התשובה שידע שלא יקבל אף פעם. כי העולם היה
קר מדי בשבילו.
"אל תגיד לי - זה לא אמיתי. אני בכלל לא מבינה למה נולדתי,
במילא כולם רק פוגעים בי כל הזמן. החלום הכי גדול שלי נשבר
לרסיסים וכל מה שנשאר ממני עכשיו זה ילדה שבורה-" קולה נשבר,
היא כיסתה את פניה בידיים רועדות, לא מאמינה למילים שלו.
הוא משך אותה אליו, כמעט בכוח, מצמיד אותה אליו, מתפלל לאלוהים
שלעולם לא יהיה צריך להרפות ממנה. אבל אלוהים מזמן שכח
שסבסטיאן היה קיים.
"אני אוהב אותך. אני אשמור עלייך תמיד, באמת. אפילו שאת לא
מאמינה לי" לחש, אבל ידע שהיא לא שומעת את לחישתו השקטה.
היא נצמדה אליו חזק כל כך שפרקי אצבעותיה הלבינו, מרטיבה את
החולצה בדמעות.
הוא הרחיק אותה ממנו, לוקח את פניה בידיו "די בבקשה אל תבכי
יותר".
והיא חייכה, מבעד לדמעות "תודה לך שאתה פה איתי עכשיו".
פניה קרובות לפניו, שפתיו כמעט נוגעות בשפתיה, הרגש היחיד שפעם
בו חזק כל כך היה האהבה חסרת הגבולות שחש אליה, דחף עז לנשק
אותה השתלט על לבו, שפתיו רפרפו על שפתיה, נשיקה עדינה ורכה,
והיא נישקה אותו בהיסוס, נותנת לעצמה להתמסר לנשיקה שהפכה
בהדרגה לסוחפת עד שהרגישה שהיא טובעת ואין לה אוויר.
לא יכול לשלוט בעצמו, מוצף בכל כך הרבה רגשות, הוא החל להוריד
את החולצה שלה, מלטף את עורה החשוף. ראשו צורח שאסור לו
ועיניו של דמיאן שורפות, מנסות להשמיד את רגשותיו הטהורים
ביותר.
אלוהים! מה אני עושה? קול בראשה צעק, אבל היא לא יכלה להפסיק
לנשק אותו, הוא היה קרוב כל כך אליה שלא יכלה להתמקד, כל מה
שראתה היה האוקיאנוס הכחול הזה, שהשרה עליה רוגע והיא החלה
לטבוע...

טיפות הגשם רקדו על זכוכית החלון הגדול, עיניו בוהות בטיפות
הצונחות למטה, מהר כל כך, בלי מעצורים.
היא החלה לזוז קצת, ממלמלת מילים בלתי ברורות.
הוא הביט בראשה נח על חזהו, חיוך עולה על פניו, היא הייתה יפה
כל כך.
"מעניין על מה את חולמת", לחש, מנשק את ראשה. הוא לא יחדור
לחלומה, הוא לא יחזור לעשות את הדברים הנוראיים שדמיאן רוצה.
היא מלמלה מילים בלתי ברורות, הוא שם לב שהיא מתחילה להתנשף
בכבדות.
דאגה שטפה את לבו, הוא קרב אותה אליו, מנשק את פניה, לוחש
מילים מתוקות באוזנה.
היא פקחה את עיניה, טיפות זעה קרה בצבצו על מצחה, מביטה בפניו
בבהלה.
" היה לך חלום רע", ניסה לחבק אותה.
"לא" היא דחפה אותו ממנה בגסות, לא מצליחה להשתלט על לבה שהלם
בפראות.
"תנסי להירגע. תנשמי עמוק".
"תחבק אותי", קולה רעד, היא נפלה לזרועותיו כמהה להיות מוגנת.
מצמיד את שפתיו לראשה, לוחש ברכות "על מה חלמת מתוקה שלי?"
היא עדיין רעדה "על הלילה ההוא".
אחיזתו בה נהייתה חלשה, הוא התרחק, לבו מתייסר "איזה לילה?"
צחוקו של דמיאן הדהד בראשו.
"סבסטיאן, חלמתי שאתה מתאבד והגלים סוחפים אותך על החול ואתה
צורח כל הזמן שם של מישהי - אמילי..."
לא מסוגל להביט בה, דמיאן לעולם לא ייתן לו לשכוח שאין לו
הזדמנות להיות מאושר. הוא התחיל לשלוח לה חלומות... וסבסטיאן
ידע שבקרוב גם היא תדע את האמת. והיא לא תאהב אותו אף פעם.
"לאן אתה הולך?" עיניה הגדולות עוקבות אחרי כל תנועה שלו.
הוא התלבש במהירות "אני יוצא".
"לאן?" קולה לא יציב,רועד.
"לשאוף אוויר" ידו מונחת על ידית הדלת.
"באמצע הלילה? אתה תמיד הולך בבוקר"
"אני חייב ללכת עכשיו"
"סבסטיאן, אל תעשה את זה, לא עכשיו כש-"
"כשמה?" קוטע אותה בקול גס "זאת הייתה טעות".
היא הצמידה את השמיכה על לסנטרה, פרקי אצבעותיה מלבינים.
"אני לא יכול לסבול את זה יותר - למה הוא משלה אותי שוב
ושוב?"
"מי משלה אותך?" לוחשת, לא מבינה.
"כל החיים שלי - הכל אשליות שמתנפצות לרסיסים חדים", לחש, נזכר
ברסיסים שחדרו עמוק מדי ללבו.
עיניה נוצצות, איך היא תעבור יום אחד בלי לבכות? לבו צועק.
נופל על הרצפה, גבו משתפשף בדלת העץ.
היא כיסתה את פניה בשמיכה, לא יכולה לראות אותו ככה.
"רק אל תבכי", קולו נחלש, צרוד "את לא יכולה להתחיל לבכות
עכשיו". מכסה את פניו בידיו "איך את לא מבינה שאת שוברת אותי"
(הרי רק תינוקות בוכים). "איך את לא מבינה שאני אוהב אותך?!"
לעזאזל עם זה. אולי אני באמת סתם תינוק.

"דמיאן!!!" צרח בכל כוחו אל שמי הלילה שהחלו להתבהר.
כוכבים התהפכו בשמיים "דמיאן!!!"
הוא רץ מהר כל כך, הרוח שורקת באוזניו "דמיאן!!!"
כמעט ולא הרגיש כשהחל ליפול, החשכה מקדמת את פניו בזרועות
פתוחות.
הוא נפל על רצפת זכוכית, כל גופו כואב. מתעלם מידו של דמיאן,
קם, משאיר אחריו סדקים ברצפה השקופה.
"אני רוצה שתשחרר אותי! תחזיר אותי לחיים - מה אני יכול לעשות
כדי לחזור?!" מחפש תשובה בעיניים השחורות שנראו חסרות תחתית.
"אתה באמת טיפש, סבסטיאן", דמיאן צחק. "אתה רוצה לוותר על כל
מה שיש לך בשבילה?"
"אני אוהב אותה".
"היא כלום, כל מה שנשאר ממנה זה קליפה. איך אתה מתאהב בבת אדם?
אתה באמת משוגע ילד... הם מלאים מדי בעצמם בשביל להשאיר מקום
למשהו אחר... ממש כמו ביצים", חייך. "אתה כבר לא זוכר איך הם
היו כשאתה היית ביניהם?"
"אני זוכר" לחש, מהורהר.
"חשבתי ששנאת אותם, כמו כולנו. בגלל זה אתה כאן". דמיאן החל
ללכת לאורך החדר, סבסטיאן שם לב שגם הקירות, כמו הרצפה היו
שקופים.
"היא לא כמו כולם, היא לא כמוהם בגלל זה היה לה קשה".
"סבסטיאן אל תהיה טיפש", דמיאן התקרב אליו, עיניהם מצטלבות.
"אתה יודע שאם אני אשלח אותך לחיות בין בני האדם לא יהיה לך
סיכוי-"
"סיכוי למה?" סבסטיאן קרא, נאחז בשבריר התקווה.
"אם אני אשלח אותך לשם, תקולל בחיי נצח".
"חיי נצח?" עיניו התעגלו, הוא הרי שנא כל כך את העולם.
"כן. לגן עדן לא תגיע לעולם. לכאן לא תוכל לחזור יותר שכן בחרת
לעזוב בשבילה", דמיאן גלגל את עיניו "תחשוב ברצינות, ילד".
"ואני לא אוכל למות? אף פעם?"
"חיי נצח, סבסטיאן. מה אתה לא מבין בזה?" הקירות החלו לקבל
גוון אדום. "תחליט עכשיו. אין לי זמן לכל זה".
אש לוהטת נדלקה מתחת לרצפת הזכוכית.
"ככה אני אוכל להיות איתה כל הזמן..." לחש, בינו לבין עצמו.
עיניה חרוטות בראשו.
"אז מה אתה אומר?" דמיאן החל לאבד את סבלנותו.
"אני רוצה לחזור", הוא לקח נשימה עמוקה, מנסה להלחם בפחד
שהשתלט על לבו.
"ילד טיפש..." דמיאן צחק, עיניו מאדימות.
והוא החל ליפול, האוויר עזב את גופו כאילו היה בלון שהתפוצץ,
לא יכול לנשום, ריאותיו בוערות בעודו מתגלגל במערבולת של שכרון
חושים.
תמונות חסרות הגיון וקולות בכי וצחוק קורעים את אוזניו, הוא
עצם את עיניו בחוזקה, מתפלל לאלוהים שכל זה ייגמר כבר, רק ששוב
שכח שאלוהים לא מכיר אותו מזמן...

השמש החלה לשקוע, מלטפת את שיערו הנוצץ בקרניה האחרונות.
הוא לא ידע כמה זמן חלף, כמה זמן שכב על המדרכה הקרה.
אנשים חלפו במהירות לידו, כאילו היה אוויר.
הוא קם באיטיות, משפשף את ראשו.
העולם נראה לו שונה כל כך לפתע. והוא נזכר בכל מה ששנא בו לפני
שנים רבות כל כך, שאפילו הזמן שהיה עייף כל כך לא זכר...
הוא החל לרוץ, הכי מהר שיכל.
רץ אליה.
עוצם את עיניו בראותו את כל הרוע שעזר לזרות בעולם.
מהרגע שנכנס לדירתה הזמן עצר מלכת, הכל קרה כמו בהילוך איטי.
הוא נלחם בשוטרים, מתפרץ לחדרה בכוח.
קופא ליד המיטה שלה, עיניו מנסות לראות מבעד למסך הדמעות את
פניה הלבנות, היא נראתה רגועה כל כך, כאילו הייתה שקועה בשינה
עמוקה, רק הדם האדום, הבוהק, שהחל להתייבש על ידיה, נספג
בסדינים הלבנים הרעיד את לבו, שובר כל חתיכה לשברים קטנים
וחדים יותר.
והוא ברח משם, אבוד בתוך עצמו.
חושב שאם ירוץ מהר מספיק יצליח למחוק את השעות בהן איבד אותה.


אפילוג
כל מה שהיה לו, כל מה שהיה חשוב, היה כמו החול שעליו ישב
עכשיו, מתפורר לו בין הידיים, אולי זה העונש האמיתי על כל הרע
שעשה?
עיניו התמזגו עם הגלים, הוא אהב את הים. והגלים היו לוחשים לו
שירים.
והוא נזכר כמה קר היה עולם האבן הזה שהיה שבוי בו לנצח.
רוצה להכאיב לעצמו, יודע שאסור היה לו לחשוב שהוא יוכל, שיהיה
לו קל להיות מאושר.
"בוא אלינו...אנחנו נעגל את השברים. הרי יודע אתה, סבסטיאן,
שלנו יש את הכוח להפוך כל אבן, אפילו את האבן החדה ביותר,
לעגולה ומושלמת".
והוא הרשה לעצמו לבכות, כי ליד הים היה לו מותר "הלכתי אליכם,
פעם, לפני הרבה זמן...כשעוד יכולתי למות".
"בוא אלינווווווו......" מנגינת הגלים הקלה על כאבו "אין לך מה
לחפש כאן יותר..."
והוא נכנע, נכנס לתוך המים, נותן לגופו לשקוע בתוך הכחול
העמוק, עוטף אותו בביטחון שלא חש מעולם. וכשפקח את עיניו
והכוכבים קרצו אליו, רוקדים בשבילו את הריקוד האהוב עליו הרגיש
קצת טוב יותר, מרשה לגלים לרפא את לבו השבור...