לימור בונומו / ראי השנים |
החלוק הנצחי שהיה פעם כחול
עוטף אותך,
את נשמתך העייפה.
בגרביון כמו תמיד רכבת ארוכה
שערך שתמיד היה כשערותיי בצבע הפחם,
היום דהוי ומדובלל.
זה כבר לא אותו הקול
שדיברת אלי,
נכדתך הקטנה.
המחשבה כבר לא צלולה,
שומעת את אנשים
ומחביאה בכל מקום חפצים מיותרים.
אך העיניים אשר מביטות אל תוך עיניי
עדיין כחולות וגדולות
בדיוק כמו בהתחלה.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|