אני הכי אוהב אפור. מכמה סיבות, אבל בעיקר בגלל שהצבעים של
העולם נראים הרבה יותר שמחים כשהשמים אפורים. העצים יותר
ירוקים ואפילו החום המרקיב של הבתים בתל-אביב נראה ככה בז' או
משהו. הפסיכולוגית שלי, נאווה, אמרה לי שזה לא כל כך בריא
שאפור זה הצבע האהוב עליי והמליצה לי לנסות משהו אחר, ורוד
נגיד. מאחר ואני לא הכי מרדן בעולם ובמהותי בעצם ילד טוב,
הקשבתי לה וניסיתי לחשוב ורוד. אבל לא משנה כמה ניסיתי, אפור
תמיד נראה לי אופציה עדיפה. פשוט הרבה יותר קל לשקוע בדיכאון
ולהתאהב באפור של השמיים מאשר לחייך כל הזמן מתחת למשקפי שמש
ורודים. אבל בכל זאת ניסיתי, באמת שניסיתי. לבשתי מכנס ורוד,
הרכבתי משקפיים ורודים (מחייב, לא?) ושתיתי מיץ פרי מכוסות
ורודות-שקופות בשנקין. חייכתי לעולם, כמו שנאווה המליצה, רק
חבל שהוא לא חייך בחזרה, הוא הצביע וצחק, ובכלל שום דבר לא צבע
מחדש את הראות האפורות שלי ואת הלב האפור שלי או את העיניים
האפורות שלי, אה כן...יש לי עיניים אפורות מה שעלול מעט
להדאיג, במיוחד עם מסכימים אם האימרה שהעיניים הם הראי של
הנפש.
בערב ירדתי עם הכלב. אני מוציא אותו לטיול הרבה, אחרי הכל
בשביל זה קניתי אותו, תירוץ לצאת קצת לרחוב. וכלב, אני חייב
לציין, הוא פתרון ממש אידיאלי. לא רק שהוא לוקח אותי לטיול
בחוץ כל כמה שעות הוא גם מושך בנות, לא אליי כמובן, עליי הן
אפילו לו מסתכלות, אולי רק לפעמים, במבט מרחם כזה שאומר "אף
אחד לא מושלם"...אבל אני לא נעלב, אני פשוט מציץ להן לתוך
החולצה כשהן מתכופפות ללטף אותו. באחד הערבים ראיתי אותה. כובע
צמר ומתחתיו שיער שחור, שחור וארוך, ארוך וחלק, חלק ומושלם, עד
שהרגשתי שאני מסתכל על נחל שחור שיוביל אותי לגהנום. את המבט
המרחף שלי החזירה למציאות שריקה חדה שנשמעה לאורך הרחוב. היא
הרימה את הראש לשניה, רק לשניה אבל זה היה מספיק בשביל לראות
אותי עומד שם ובוהה בה. היא נבהלה (מי לא היה נבהל?), אספה את
החפצים שלה בזריזות ומיהרה לעזוב. לפני שעזבה זרקה לעברי "כדאי
שתקשור אותו" עם חצי חיוך כזה. אם הייתי יכול לדבר בטח הייתי
אומר לה שהיא עשתה לי נקודה ורודה בנפש. אבל פשוט עמדתי שם,
ושתקתי.
ועכשיו אני איתה, עם הנקודה הזאת. אבל מה שווה נקודה ורודה
בנפש כשכול פעם שאני נזכר בה נהייה לי רע? כבר עדיף להישאר עם
נפש בגוון אפור אחיד.
מחר אני מחליף פסיכולוג. |