נובמבר וחם...

"תמיד בסוף נובמבר קר..." גידי גוב מיטיב לזמר מלותיו של אביב
גפן, בזמן שאיילת מביטה במראה, עקומה, גבה אל המראה וראשה
מסובב עד שנראה כי עוד שניה ייצא מצווארו בניסיון לראות מה
קורה עם הישבן שאמנם תפקידו לשבת, אך הוא הולך... "הולך וגדל"
היא צועקת. אני בינתיים ארזתי את ערמת הזבל כלומר הבגדים
שאיילת הכינה לקראת הטיול, ודנבר (- צחי, הועלנו להמציא לו שם
מקורי, בלי סיבה כלשהי, סתם ישבנו וחשבנו איך נקרא לו, אמרתי
דנבר, וכולם הסכימו אז זה מה שיצא, דנבר). בכל אופן דנבר ישב
עם רונן וחניתה בניסיון להחליט על המסלול של הטיול שלנו. היינו
אמורים לצאת בשש בבוקר עכשיו שש בערב ולפי מקצב הציפורניים
המרקדות של חניתה על השולחן, אנחנו לבטח נצא מחר.
חניתה כמובן הספיקה להשתלט על המפה, בדיוק כמו שהשתלטה על רונן
מהרגע בו חברו השניים למיטה. היא אוהבת אותו. היא גם אוהבת את
כל רעיון הטיול, ולמען האמת זה קצת מפחיד אותי, כי כשהיא אוהבת
משהו זה הופך נורא בעייתי, וכאן באה תופעת ההשתלטות עליה
דיברתי, אצלה אהבה זה שליטה, גם את החיילות שלה בצבא היא נורא
אהבה. מזל שרונן אוהב להיות נשלט, או יותר נכון מעדיף שכך,
גלליהו וחוק הכבידה אינם חלים עליו, כשהוא לבד הוא החבר הכי
טוב של העננים, אז יותר יציב לו עם חניתה.
דנבר שונא את הקטע הזה, הוא תמיד מרצה לרונן על הצורך להיות
לבד, וללמוד להיות עצמאי, כל זה היה מאוד חכם לומר אם דנבר
עצמו לא היה ההפך הגמור של רונן, מאוהב בבדידות עד כדי שנאה,
רק שבמקום בדידות הוא קורה לזה עצמאות, כי זה נשמע יפה יותר
ויש אפילו חג כזה בשנה.

אנחנו בסוף נובמבר, החלטנו לנוע צפונה אולי לשם הגיע "נובמבר
ריין" המדובר של "רובים ושושנים". איילת לא מפחדת מהמצב
הביטחוני, ולא אכפת לה שניסע דרך ואדי ערה, היא מאמינה בגורל,
ויותר מזה היא יודעת שהגורל שלה לא צופן לה פגיעות מיותרות
בזמן הקרוב, כולה מלאת בטחון ואין דבר שירתיע אותה, גם לא הפחד
האינסופי של חניתה. כן, שתלטנית שתלטנית אבל בסוף היא הבן אדם
הכי לא בטוח בעולם ולי זה די מובן בהתחשב בעובדה שההורים שלה
חינכו אותה להיות ילדה טובה ליד האורחים ולא יותר.הפעמים בהם
קיבלה טפיחת ביטחון היו הפעמים בהן באמת הגיעו אורחים, ואם
היית טועמת את האוכל של אמה היית מבינה מדוע אני מעדיף שנשב
אצלי. כן, היית מאמינה שאני אעדיף את האוכל של הבית?

אז יצאנו, איילת ms. Confidence , דנבר העצמאי, חניתה פחדנית
בפוטנציה, רונן כפוף אליה, ואני. "יהיה לנו כייף חיים!!" איילת
צרחה בהגזמה והתניעה את האוטו.

''I never ment to make you trouble''קולד פליי ברקע מזכירים
לי אותך, כמה שאת שונה מכל הבלגן שנמצא עכשיו בפג4ו הקטנה, את
הכל מזה ואת הכל מהשאר, מלאת בטחון הצגת דעותייך בפני כטווס
גאה.שתלטנית, גזרת אותי לדין אהבתנו, ולפתע בוכייה ומעט מפוחדת
ותבואי תחת כנפי והיא תיתן לך בטחון, ולפתע יפה וצחקת, אחר
כועסת, וחכמה ויודעת, ורגע שואלת, שותקת ולפתע את, ולפתע אני
בך עושה בך צרות.
אני מביט באנשים בהם בחרתי להחליף את מקומך, וכולי בוכה
מבפנים, צועק דמעות של שתיקה ויובש. לא בגללם, את יודעת
בגללנו, רק יחד ידענו להסביר כמה אנחנו שונים יחד, נוגעים
באושר העילאי, הם לא יבינו. מקווה שהצפון בצינתו השונה יקרר
מעט לבי. להבות אהבתי אלייך חממו בעבר, היום הן שורפות. מצחיק
אותי איך שאני יושב עכשיו באוטו, מצטופף כמו מניאק, צד אחד שלי
רב עם דנבר, צד שני עם החלון, ומוצא מקום לכתוב לך, בידיעה
ברורה שלא לך אני כותב. אני מתגעגע אלייך יקירה שלי, את פני
הירח, ואת האדמה עליה אני צועד, את הכוכבים הזוהרים בשמיים
הארורים והנצחיים שלי, את האוויר לנשימתי העילגת, הנירוונה
לגופי המתחנן למנוחה, המציאות...
את החלום שלי.אני נוסע לצפון וחושב עלייך, לפחות שם יהיה לי
קר, הגיע הזמן שאני ארגיש בו קצת, בקור, כי כאן עם השמש
התלאביבית, שיריי החורף הדימיוניים של גלגל"צ, ובלעדייך, אני
נשרף. אני נשרף.  



משהו שאמרו לי פעם...:

"נכון בלב יש חדרים ועליות?!
אז את תפסת חדר אחד, והוא נעול.
למקרה שתתחרטי...אני כאן, שם..."