היה ערב.
תשעה באב.
רדיו ניגן זמן
ללכת וזוג ידיים נמרצות
סימנו לי בשפתן שהן
אורזות
זיכרונות.

לזוג עיני נתגלתה
נפש שקופה
צועקת. חונקת גרון בשרשרת
עשן, אולי תשקיט מילות
פרידה. "עדיף
השקט, עדיף ללכת
יחפה"
כך אמרה בשפתה
האדומה.  וכך
כשבחוץ שקט
וירוק-
עצים
מלבלבים
עלעלי תמונות
עוטים טל
עין עונדת דמעה,
בפנים הכל
רועש
ולב אחד צועק לאלוהים
זמן
ללכת

שלג

12.8.03


"חלום קטן היה
ונשכח
כמו דמעות מאתמול
שיבשו על הכרית
מי זוכר עכשיו
את מה שנשכח...
...
חרש חרש ביבבה
דברי טעם נדבר.." אסף אמדורסקי