חמש 28, חמש 29, חמש וחצי.
צפצוף שעון.
פותחת עיניים כהות
ומתיישבת
על המיטה.
לוקח קצת זמן להתאושש
מהחלום.

מורידה מעצמה
את השמיכות,
וניגשת לארון הבגדים.
פותחת אותו.
מציצה לחלון מאחוריה.
ערפל.
קר היום.
מוציאה מכנסי טרנינג אדומים
וטי-שירט לבנה.
מעליה
ז'קט כחול כהה.

הולכת למטבח.
מוציאה מהמקרר את המנה הרגילה -
יוגורט אפס אחוזי שומן,  
וקורנפלקס.
קלוגס,
לא תלמה.

אוספת את שיערה הארוך
לקוקו ואח"כ מצחצחת שיניים.
באלמקס.
נועלת את נעלי הנייק
הלבנות שלה.
עכשיו היא מוכנה לצאת.

"בוא פוני",
וכלב קטן
ונאמן
ולבן
נעמד לידה.
שניהם יחד יוצאים מהבית.
לוקחת נשימה עמוקה.
האוויר קר עכשיו.
ונושפת.

שקט.
מעט אנשים
ערים עכשיו.
אפילו הציפורים והכלבים
יודעים שעכשיו
שקט.
לא מצייצות.
לא נובחים.

כמה צעדי הליכה
ואז ריצה.
קלה,
בצעדים גדולים.
הקוקו מתנדנד
מצד לצד,
מגניב טפיחה על העורף כל כמה זמן.
הרוח נושבת,
מעיפה אחורה את
קצוות השיער שלא
נכנסו לקוקו.
מקשה על פתיחת העינים.

מכונית עוברת.
איש עם כלב עובר.
עוד אחד.
השמש עולה.

האור הכחול
של הלילה
התחלף
באור הצהוב
של הבוקר.

אנשים מתעוררים.
ילדים בדרך.
מאיטה.
מקשיבה.
השקט הופר.
הקולות הרגילים
נשמעים -
נביחות,
צעקות,
בכיות.
מסתובבת,
חוזרת הביתה.

מעכשיו
זה סתם
עוד יום
רגיל.