אור הירח נראה מרחוק, הבית האפור נראה מדכא וחיוור, הבטתי בו.
זה היה פעם ארמוני, החדר הקטן שלי היה כקנוכיה שבה התכנסתי. על
המדפים ספרים שאהבתי, הזקן והים של המינגווי, שירים של לורד
בירון, על הקירות, פוסטרים של הביטלס, האבנים המתגלגלות,
ובמיוחד אהבתי את הגיטרה הקטנה שלי שהיתה מונחת בפינה.
הבזק הזמן היכה בי כברק, ניסיתי לדלות מזכרוני:

הכל היה נפלא, עד שחזרתי מחופשה הראשונה שלי אותה קבלתי אחרי
אימונים מפרכים בקורס קצינים, כשצעדתי במדרגות עם נעלי הכבדות
הרחתי את ריח הבית, דמיינתי את עוגת השוקולד שאמי הכינה
עבורי.
כשהתקרבתי לדלת, שמעתי קולות ואת קולה הרועם של אמי, מה שהפליא
אותי, כי בדרך כלל היא שקטה ורגועה. פתחתי את הדלת וראיתי את
אבי ואימי מנסים להראות אוירה נינוחה, נדהמתי שלא קבלו אותי
בחום כרגיל, ביחוד היא, אימי, שתמיד היתה ניגשת ומחבקת. "אמרתי
להם חזרתי אתם לא שמחים"? "כן, בטח", הם אמרו לי בדואט, אבל
הרגשתי את הניכור בעיניהם מה שלא כל כך הבנתי . נכנסתי לחדרי,
בגדי היו מאובקים, הנעליים השחורות הגבוהות לבנות מאבק המדבר,
התחלתי להתפשט, נכנסתי למקלחת ואז שמעתי במזדרון את הצעקות
שלה, הם היו לא ברורות ונשמעו לי כמו עורב מקרקר, התקרבתי ואז
היא צרחה "אל תכחיש, אני מצאתי את הקבלה בכיסך, היית במסעדה
איתה, בשעה כזאת שזה רק יכול להיות עם משהיא אחרת לא איתי",
היא צרחה "אל תעבוד עלי, כי אני כבר יודעת הכל".

יצאתי מהמקלחת וראיתי אותו עומד ורועד, רועד כעלה ברוח , לבסוף
הוא ענה לה "זה היה חד פעמי, אני אוהב אותך זה לא יחזור שנית,
אני מבטיח" קולו כמעט ולא נשמע, אבל היא המשיכה, "לא מעניין
אותי" והרימה את קולה לגבהים, "אני רוצה להתגרש, ואתה עף
מהדירה, את כל החסכונות אתה משאיר לי ולילדים ואתה גם משלם
מזונות לקטנים, אין לך פה יותר דריסת רגל וגם לא תראה את
הילדים". קולה נשמע כה חזק שאני בטוח שהוא נשמע גם בבתים אחרים
היא המשיכה "אתה עף מכאן מיד, אתה שומע אותי?" קח את החפצים
שלך ותסתלק, אם אתה לא לוקח את הזבל שלך אני זורקת הכל מהחלון,
כך שתוך חצי שעה אני לא רוצה לראות אותך בבית, אני גם מחליפה
את המנעול כך שלא תצפה שתוכל להכנס הביתה, לא, לא, לא תרגיע
אותי הפעם, אין סיכוי, הפעם זה סופי, פיניטו לקומדיה". מאד
הופתעתי מהנחישות שלה, לא חשבתי שהיא מסוגלת לזה.

כשאבי יצא מהבית, אימי באה אלי, חיבקה אותי, ניגבתי את דמעותיה
היא התחילה להסביר לי ברוך, אמרתי לה! "ששמעתי הכל ואני מבין
ולא כועס עליך אבל בכל זאת אני מרחם גם עליו".

כשהסתימה החופשה, לבשתי שוב את המדים, הנעליים השחורות הבריקו
וגם הסמלים, שרקתי לי שיר עליז שרקדנו אתמול במועדון, לפתע
אחזה אותי צמרמורת, על ספסל בגן הקטן שליד ביתינו שכב אבי,
המזודה הקטנה לידו, הוא נראה לי כמו ההומלסים שלעיתים נראים על
המדרכות בצידי הדרכים, רחמי נכמרו עליו אבל לא יכולתי לעשות
כלום, פחדתי לאחר להסעה.

אחרי סיום הצבא, עזבתי את הבית, גרתי בכוכים, עבדתי בכל מיני
עבודות מזדמנות, שיפוצים, גננות כל מה שהזדמן על מנת שאוכל
לשכור דירה עם חברים .שכרנו דירה בדרום העיר, היינו ארבעה
חברים שעזבו את הבית, כל אחד מהסיבה שלו, היו לנו שתי מיטות
קומותיים שהדירה בקושי הכילה הדירה היתה מאובקת ושחורה מפיח
ושכשתלינו את בגדינו ליבוש הם היו שחורים כך שלא היה טעם לכבס
אותם בכלל, בערב קנינו מנת פלאפל שחילקנו אותה לארבעה, היינו
רבים מי יקבל את הצד של הטחינה שנזלה, אבל היינו מאושרים.

לבסוף הסתדרנו, כל אחד בדרכו שלו מצא את מקומו, היום אני כבר
לא נפגש עם החברים, גם עם הורי ניתקתי את היחסים, הם מצאו
לעצמם כל אחד בן זוג אחר, אבל עם אחיי, איתם אני שומר על קשר
עד היום.

עתה לאור הירח המתרחק, ממרחק הזמן, אני מסתכל על הבית האפור.
והוא לא נראה לי מדכא כל כך, אני נזכר איך שיחקנו כדורגל בחצר
עם הילדים, איך פטפטנו שעות כשישבנו על המעקה ליד הבית בשכונה
הקטנה בגבול רמת גן, בכל זאת היו לי שם גם כמה שנים טובות.