מדענים  היו מגדירים את המקרה של ג'ון כ "סטיית תקן", מקרה
שחורג מהסטטיסטיקה הרשמית והמדעית לכאורה, ואין להסבירו, פשוט-
מזל רע.
אנשי דת היו רואים בכך אות משמיים , ואת התגלמות רצונו של האל
בדמות עונש כלשהו שנגזר על ג'ון מכיוון שבגד באשתו, הפליץ
בציבור, או נסע במהירות מופרזת. אנשים שונים יכולים לתת הסברים
שונים לחוסר הצדק בעולם במקרים מסוג זה, אך האמת הפשוטה היא
זו: שילוב נדיר וקטלני בין החומרים במי הפה שאותם ניסה ג'ון
לראשונה היום בבוקר, לבין בקטריות שהתפתחו במזונו כתוצאה
משמירת היגיינה לקויה של עובדי המסעדה, גרמו לקרישת דם מוגברת
שהביאה למקרה המצער. בנתיחה שלאחר המוות יתברר שקרישת הדם
הייתה מוגברת, אך הסיבה לכך תישאר עלומה לנצח.

אז מה ההיגיון כאן בעצם? מדוע נגזר על אנשים השומרים על
בריאותם בקפדנות למות סתם כך, בעוד אני ומשפחתי נמצאים עדיין
בין החיים?  אבי קורא לזה "אומנות צירופי המקרים", והאומנות
הזו עוברת אצלנו במשפחה מדור לדור, כשבכל דור נוספים עוד
צירופים  שיקצרו את חייו של אדם ממוצע ,או שסתם יגרמו לו סבל,
אך לגבינו מהווים עוד דרך ליהנות מהחיים. זאת מילת המפתח-
הנאה. הכל נעשה לשם ההנאה בלבד, ובשום אופן לא לשם הארכת תוחלת
החיים של בני המשפחה. אנחנו יודעים שהסוף של כל אחד מאיתנו
יגיע במוקדם או במאוחר. הצירוף האחרון, הצירוף שלא נוכל לחזות
מראש, הוא הצירוף שיגרום למותנו, ואין לנו כל שליטה על כך. סבי
לדוגמה, נהרג כאשר נסע באופניו ברחובות תל אביב, וציפור
שחירבנה על ראשו גרמה לו לאבד את הריכוז לשבריר שנייה ולהיתקע
בעץ. הוא פונה לבית החולים , פצוע קל, ושם נפטר מהרעלת קיבה
חריפה. הסיפור של סבי דומה לסיפורו של אותו ג'ון דואו, אבל
ההבדל גדול: סבי מעולם לא הקפיד על בריאותו, עישן סיגרים, אכל
נקניקים מעושנים וסטייקים שמנים לרוב, לחם בפלמ"ח ומאוחר יותר
בצה"ל, ולפרנסתו היה מהלך על חבל מתוח בין שני בניינים בעיניים
קשורות וללא אמצעי בטיחות כלשהם.
כיום אני ממשיך את דרכם של אבותיי, ונוסע בדרכי עפר משובשות
במהירות מופרזת על אופנוע ללא קסדה, מקיים יחסי מין ללא אמצעי
מניעה עם בנות זוג רבות ומזדמנות, וצונח צניחה חופשית מעל הים
עם מנגנון לפתיחת מצנח אקראית כשידי קשורות מאחורי גבי.
למתבונן התמים אחשב בוודאי כלא שפוי בנפשי ובעל נטיות
התאבדותיות, אך למען האמת כל מעשה שכזה נבדק בקפדנות לפני
ביצועו והסיכונים האפשריים נלקחים בחשבון עד הפרט האחרון, כך
שמה שנראה כצירוף מקרים הוא בעצם תוצאה של חישוב סטטיסטי מדויק
וסבוך.

ודאי תשאלו, מניין לנו לדעת על כל "צירופי המקרים" הללו? מה
גורם למה? מה מבטל את מה? ובכן, התשובה נעוצה במקום שלא רבים
יודעים על קיומו, שנקרא "המכון לסטטיסטיקה שימושית" . ניהול
המכון נמצא בידי משפחתי מאז הוקם בימי המנדט הבריטי, בכדי
לעזור לעם היהודי להשיג מדינה תוך כדי מאבק של מעטים מול רבים.
היתרונות הסטטיסטיים שנמצאו במכון, הם הם הגורמים שהביאו לבסוף
להקמת המדינה, אבל זה כבר נושא לדיון אחר.
כאן בימינו, המכון משמש כמכון מחקר ממשלתי לגופים גדולים כמו
משרד הביטחון,חברת החשמל, צה"ל, ועומרי שרון. לגבי עומרי שרון,
לאחרונה נבדק הקשר בין השמנתו לבין מצוקת הרעב במדינת ישראל
ונמצא קשר מסוים, אם כי לא ישיר. כפי שאתם רואים, הנושאים
הרשמיים הנבדקים הם די כבדים ורציניים, עקב המצב הקשה בו אנו
שרויים. אך הסיפור המשפחתי שלנו נוגע לצדדים הפיקנטיים יותר,
למקרים המוזרים והמעניינים שחקרו אבותיי בזמנם הפנוי בין
הסיכויים להצלחת פיצוץ גשר אלנבי לבין הערכת הנזק בפיצוץ במלון
"קינג דיוויד" בירושלים. אתם רואים ודאי כתבות בעיתון בסגנון
של "התבוננות ממושכת בבן הזוג עלולה לגרום לגירושין" או "נשים
המשתמשות בדאודורנט חשופות יותר להטרדה מינית". ובכן אלו
תוצאות של מכונים אחרים ברחבי העולם, שרמתם נמוכה יותר והם
מעבירים את התוצאות (הצפויות ברובן) בעבור סכומי כסף לכל דורש.
את סבי עליו השלום עניינו דברים חשובים פחות, אך מעניינים הרבה
יותר, וכסף לא היווה שיקול בעיניו. לכן הוא העביר לאבי את כל
אותן שיטות להארכת תוחלת החיים, וציווה עליו לשמור אותן בסוד
ולהעבירן הלאה לבניו, בכדי לשמור על השושלת המפוארת של
משפחתנו, משפחת פוקס.
הוא גילה למשל, שעמידה על הידיים במשך חמש דקות ביום תוך כדי
אכילת חלווה, תקטין בתשעים ושמונה אחוזים את הסיכוי להידבק
במחלות מין, כולל איידס, ושאכילת שלוש שיני שום וקפיצה לאמבטיה
קרה לאחר מכן יקטינו בשמונים אחוזים את הסיכוי לתאונת דרכים.
את היום אני מתחיל בעמידת ידיים קלה, תוך כדי אכילת חלווה
ושלוש שיני שום בו זמנית (לחיסכון בזמן) ומיד אחר כך קופץ
לאמבטיה הקרה שהכנתי מבעוד מועד. אחרי כל סידורי הבוקר אני
שועט לעבודה על אופנוע הסוזוקי 700 שלי.
כשאני מגיע אני מנשק את המזוזה כדי להקטין את הסיכוי שלי
להסתבך בפלילים בשישים וארבעה אחוזים בערך, ואז מתחיל יום
העבודה. העבודה כוללת בעיקר חישובים סטטיסטיים ונוסחאות שונות
ומשונות, ולאחר מספר שעות אני מתעייף ומתפנה לקיים יחסי מין
בלתי מוגנים עם אחת העובדות, לא לפני שעמדה על ידיה ואכלה
חלווה. העובדות יודעות שאפשר לסמוך עליי, ובכל מקרה אין להן
הרבה ברירות. כשהכל נגמר אני חוזר למשרד ומעיין בגילויים
החדשים של היום, אם יש כאלו. את שאר היום אני מבלה עם כוס יין
מול הטלוויזיה ומנסה לראות אם הניחושים של אתמול התגשמו. זהו
פחות או יותר, סדר יומי הקבוע בשנתיים  האחרונות, כולל עוד חמש
צניחות בחודש כמו שתיארתי קודם ושתי קפיצות באנג'י  בשבוע, עם
חבלים בעלי תו תקן סעודי.  

החיים האלו ודאי נראים לכל אדם כחלום, לא חסר לי כסף, ויש לי
את היכולת לחזות את העתיד בדיוק גבוה ביותר, אך האמת היא שכל
השגרה הזו מתחילה להימאס עליי. היכולת לחזות את העתיד גורמת
לחיים לאבד מטעמם לעתים קרובות. הכל נראה ידוע ומוחלט מראש,
והדבר מאוד מדכא אותי. לפעמים אני מהרהר במחשבה לסיים את חיי
בצורה בלתי טבעית, בעצמי, אבל מה כבר הסיכוי שזה יקרה?

אני לוקח דף ועט, ומתחיל לחשב. אני עוצר לפרקים ומנסה להיזכר
במשהו, בתאריך, בשם של אדם. הכל הופך למספרים שיוצבו בנוסחאות,
והמחשבה על כך משגעת אותי.לבסוף אני מתקתק את המספרים במחשבון
ומקבל מספר, די נמוך למען האמת. אני מתאכזב. כנראה שנועדתי
להמשיך בחיים חסרי התכלית הללו. או שלא.