שקט. כולם ישנים. מרחפים בחלומות שלהם מחפשים הרפתקאות שאין פה
בעולם שלנו. התת הכרה משתלט על הגוף , מנסה לערפל את החושים
השומרים של האדם, ההבחנה בין דמיון למציאות, בין טוב לאכזרי,
בין שיכחה לבהירות. מן מסך אפור-כחול שמשתלט על המוח, מנסה
לדקלם איזה שיר לא מוצלח, על איזה יום אבוד. מהפנט אותם
בחרוזים טיפשיים עד שהם נרדמים באמת, היישר בזרועותיו, היישר
אל תוך האפור הזה שכבר הספיק להפוך למן סגול.
הם צועקים. נאנקים. מתענים. מחפשים את היציאה, מחפשים ורצים ,
אבודים, אבודים...
התת הכרה כבר תפס את מקומו. רצח את ההכרה שמצילה אותם מכל מה
שהם מפחדים לראות, מעוורת אותם על מנת שלא ימותו מצער, משברון
לב. כי זה מה שהעולם הזה עושה , שובר להם את הלב.
ובחלומות, בחלומות אמורים להיות חופשיים, עפים בעננים, בתוך
שמיכות של ערפל בלתי נראה, בתוך צמר גפן של סוכר, ורוד
וצמרירי.
אך במן שיבוש של הסדר הטיבעי, הלא מודע מתחיל ללחשש.
הוא מלחשש ליחשושי ליחשושים במן שפה שהם לא מבינים, כמו קללות
של מכשפות מארצות לא קיימות. הוא מספר להם דברים,
לא!, לא!, הם לא צריכים לדעת! מספיק! אתה מכאיב להם!
אך הוא ממשיך, מעלה ומזכיר זיכרונות נשכחים, דברים שהדחיקו
עמוק.
הוא צועק בקול רם
שכולם ישמעו
איך הפחד הורג ת'חלום.
איך ציור של ילדה בשימלה אדומה וצמות ארוכות ארוכות
שהרביצו חזק, שגזרו הצמות, איך הבריחו את כל התקוות.
עכשיו כבר גדולה, אישה צהובה, אישה עם הרבה חלומות
אך בלילה בלילה, בתוך הדממות
היא שוב שומעת אותן צעקות.

הם קמים אז בבוקר, עם עיניים בוכות ולא מבינים מה קרה.
לא זוכרים הם דבר מכל מה שהיה, מסרבים לפוצץ הבועה.
ורק בלילה הבא, שוב בתת המודע, רק שם ימצאו נחמה.
עמוק באמת, הכואבת אין סוף,
הטישטוש הופך הבנה.