אל תאחזי בכלום, בכל פעם שאת נאחזת את כמהה לעבר שכבר איננו
ומאבדת הווה שקיים. הזמן זז ואת משותקת, כל שהיה טוב אתמול
בלילה שייך כחוק לאתמול בלילה, את כאן עכשיו וזה הלילה של
היום. נטלי מרצ'נט עושה את מה שהיא עושה כל כך טוב, האוויר
נעים ורך כסדין לבן ונקי, יש בלילה הזה חסד מענג שאת לא יודעת
שמנסה ללטף אותך כי את מנסה לחיות אתמול.

תן לי את היום, תן לי את עכשיו, קח את הכמיהה לאמש, למי שלא
כאן עכשיו. תן לי לגעת בעצמי ולהרגיש. תן לי לאהוב ותן לי
להמשיך ללכת. תן לי לנשום אוויר חדש ולא לנסות לנשום את זה של
אתמול הוא כל כך עבר שכאן אין לי חמצן והלחץ בריאות הולך
וגובר, וכל מה שאני צריכה לעשות זה לעזוב. הזמן נוזל כמו כספית
רעילה ומטביע בתוכו את הכל מלבד את הזיכרון. אני רוצה להמשיך
להחזיק בזיכרון, הגוף שלי כאן הנפש שלי נעדרת.

זה כואב. את רוצה לאסוף את השברים השקופים של הקריסטל היפה הזה
לכדור עגול ומושלם, וכל מה שאת יכולה לאסוף זה אבק נוצץ שעוזב
את ידך ברגע שאת נוגעת בו, קל יותר מהאוויר ועדיין, הוא כואב
והוא חותך והדם נוטף בדמעות בצבע אודם כבדות ככספית, אסופות
כמוה לעיגולים מושלמים של אור מוחזר. זיכרון.

כאב מוליד יופי, כאב אינסופי מוליד יופי אינסופי. אילו ניתנה
לי האפשרות האיומה מכל של להגות עולם אחר ברגע, הייתי נאלצת
להגות את זה שאנחנו חיים בו, בזוועה, בדמעות, בחמלה מטורפת
ובכאב של זבח בנך יחידך, הייתי הוגה שוב את זה שלנו, את היופי
המזעזע, האינסופי שנולד מהכאב הזה.