"את זה, את זה אני רוצה," אמרתי והצבעתי לכיוון הדוכן.
"לא," היא אמרה לי בביטול.
"אבל למה לא? למה לא זה? אני רוצה את זה!"
"כי לא, וזהו."
"לא רוצה, לא רוצה! אני רוצה את זה."
"את זה אתה לא מקבל, זה לא, בוא נמצא לך משהו אחר. בוא כבר,
נו, בוא."
"לא! לא רוצה! לא רוצה ולא רוצה! אני רוצה את זה! עכשיו!"
"נמרודי, את זה אני לא קונה לך. ל-א ק-ו-נ-ה. הבנת? עכשיו
בוא."
"אימממממממממממממממא! אאאא-ייייי-מממממ-אאאאא!!!!"
"אוי, תקום כבר מהרצפה, באמת. אי אפשר ללכת איתך לשום מקום. לא
אכפת לך שכל האנשים האלה מסתכלים עליך בוכה?" היא שאלה אותי
בשקט באוזן, כי היא ידעה שזה מפריע לי. ובאמת, כולם הסתכלו. מה
הם מסתכלים בכלל, לא הבנתי. מה קרה? ילדים בכיתה ג' לא בוכים
אף פעם? לכו, לכו מפה מהר. אתם יודעים שכן. אבל הם לא הלכו,
ולי היה אכפת, בכל זאת פדיחה. אז הפסקתי לבכות.
"אבל אימא, זה מה שאני רוצה, למה לא את זה?"
"כי זה לא. זה לא ספר," היא השיבה בפסקנות.
"אז... אז למה מוכרים את זה בדוכן בשבוע הספר?" הקשיתי בשאלה
מתוחכמת.
"טעות של המוכרים, בטח יתקנו את זה עוד מעט. עכשיו אפשר ללכת?
נורא חם לי, ואני עייפה," היא נאנחה בקול רם.
באמת היה יום חם, וכיכר-מלכי-ישראל היתה עמוסה בכל מיני אנשים
שהסתובבו סביב טבעת של דוכנים. המון ספרים, אף פעם לא ראיתי כל
כך הרבה ספרים במקום אחד, בטח שלא בחנות ליד הבית, ברחוב
ביאליק. שמה היה בקושי כלום ממה שיש פה, כל כך הרבה. ספרים
צבעוניים וגדולים, וגם כאלה קטנים בלי תמונות וציורים. והיו גם
כאלה לממש קטנים, כמו שאח שלי קורא עכשיו. לפחות, מנסה לקרוא.
לא, אבל אני כבר גדול, כבר קורא ותיק ממש, אז אימא החליטה שהיא
לוקחת אותי לשבוע הספר כאן בתל אביב. "אבל אחרי זה הולכים לבקר
את סבתא שלך, שמעת אותי?" היא אמרה כשהתכוננו לצאת מהבית. היא
תמיד מוסיפה תנאים, שום דבר לא הולך קל איתה. אבל עכשיו מגיע
לה, כמה היא מתחרטת שהיא לקחה אותי, כי היא כבר ראתה את כל
הספרים שבעולם, יש לה בבית בערך חצי, אבל אני עוד לא ראיתי כל
כך הרבה ספרים. גם בבית הספרים נורא מאובקים ורואים רק את הצד
שלהם ואסור-אסור-אסור לגעת בהם כי אז כל שאר הספרים נשכבים על
הצד ואימא צריכה לסדר. ואני הכי אוהב את הציורים על המקדימה של
הספר, כי גם לספרים ממש משעמים בלי שום דבר בפנים יש על
המקדימה את התמונות והציורים הכי יפים. אבל אימא, היא, היא לא
בקטע הזה.
"לא, אימא, אני רוצה את הספר הזה! אני רוצה," התעקשתי, ולקחתי
הרבה אויר כדי לצעוק ולבכות שוב, אבל אימא כבר היתה מיואשת.
כבר שעתיים אנחנו פה מסתובבים, ואח"כ עוד צריך לעלות לסבתא.
"בסדר, נמרודי. בוא ניגש לדוכן, בוא נראה מה יש לנו פה," היא
הסתובבה ואני רצתי לכיוון הדוכן. ליד הדוכן עמדה בחורה צעירה
שחייכה אליי. אבל היא לא היתה כל כך מעניינת, למרות שהיא היתה
נורא נחמדה ואמרה לאימא שאני חמוד. הייתי מספיק גבוה בשביל
לראות את כ-ל הדוכן. היו שם כל מיני ספרים, עם ציורים של אוכל
על הכריכה, עם ציורים של ברווזים וכיתוב מסוגנן, אבל אני ראיתי
ספר מגניב, ספר גדול כזה, עם ציור של כמה ילדים על הכריכה,
ולמעלה היה כתוב בגדול, 'זבנג'.
"את-זה-את-זה-את-זה אני רוצה!!!" משכתי לאימא בשרוול של
החולצה.
"אבל נמרודי... זה מה שאתה רוצה לקרוא? זה לא ספר... זה סתם,
ציורים."
"אימא... זה ספר, בדיוק כמו כל שאר הספרים. אל תעליבי. הוא
פשוט יותר נחמד, זה הכל. אני רוצה אותו,"
"טוב, אם זה מה שאתה רוצה... תגדל מצידי להיות חוטב-עצים. כמה
זה עולה בבקשה?" היא שאלה את המוכרת בטון עצבני וכבר שלפה את
הארנק מהתיק. אני התבוננתי בציפייה בדפים הצבעוניים, היו דפים
שהיו בהם רק תמונות, בלי מילים אפילו. וכבר חלמתי כמה יהיה לי
נחמד, סוף-סוף ספר פשוט. ואז, כשהיא שילמה, אימא כאילו
התעוררה, וחזרה להיות אימא. "אבל מה עם ספר רציני? אתה צריך
לקרוא גם דברים רציניים, לא רק שטויות," היא רמזה בנימה
חינוכית.
"אבל אימא, זה ספר רציני מאוד. למה את תמיד חייבת לקלקל הכל?"
"אני עושה את זה לטובתך. אם אתה רוצה את הספר הזה, אתה חייב
לקרוא גם ספר אחד רציני."
"אווווווווף, אימא! זה לא פייר!"
"שמעתי אותך. ועכשיו, בוא נבחר לך ספר רציני."
ידעתי שאין טעם להתנגד. כשאימא שלי נכנסת למצברוח חינוכי היא
מנסה לתקן את כל הפעמים שהיא היתה צריכה לחנך אותי ופספסה.
"טוב, אבל שיהיה משהו קצר? קצר, אימא, טוב?"
"אנחנו נראה. מה יש לך להציע לנו?" היא שאלה את המוכרת.
"יש פה כל מיני ספרים לילדים, יותר צעירים ויותר מבוגרים. פשטו
תבחרו מה שמוצא-חן בעיניכם," והיא הפנתה אותנו לדוכן ליד.
הדוכן ליד היה הרבה יותר גרוע מהדוכן שלי. היו שם ספרים מאוד
עבים, רובם עם ציורים ממש אומללים וכמעט בלי תמונות. ספרים
רעים. ובמיוחד היה שם ספר, הוא היה קטן כזה, נראה קצת לא שייך.
לא היו הרבה ממנו, זה נראה לי מאוד מוזר - על הספר הזה, אפילו
על הכריכה היו מילים.
"מה זה הספר הזה?" אימא שלי שמה לב למצוקה שלי והחליטה לנצל את
המצב.
"זה פרוזה, סופר חדש יחסית, אסופה של סיפורים קצרים," המוכרת
אמרה בטון מלומד. "אתגר קרת, קוראים לו. הנה תסתכלי," היא אמרה
והושיטה עותק לאימא שלי.
"איזה יופי, גם הוא רמת-גני. רצית משהו קצר, נכון נמרודי? אז
הנה, יש פה כל מיני סיפורים קצרים, תקרא אחד בשבוע, בדיוק
יספיק לך עד שבוע הספר בשנה הבאה. אנחנו ניקח את זה," אימא
החזירה את הספר למוכרת והוציאה כמה שטרות מקומטים.
"אה, גברת, אני לא בטוחה שזה לגילו," המוכרת ניסתה להציל אותי,
אבל אימא כבר החליטה. "זה יהיה בסדר, הוא כבר ילד גדול, נכון
נמרודי?" היא שאלה בחיוך, כשהמוכרת שמה את הספרים בשקית. "כן
אימא," אמרתי בעצב והסתובבנו לכיוון סבתא.

מאז, כל יום ראשון בערב אימא היתה ניגשת למדף שלי, ומוציאה את
הספר הורוד. היינו יושבים ביחד, והיא היתה בוחרת סיפור אחד.
לפעמים היא היתה בוחרת סיפור ממש קצר - ואז זה היה טוב. אבל
לפעמים היא היתה בוחרת סיפור ארוך, לפעמים של שלושה עמודים.
היום ימים שממש שנאתי את האתגר הזה, מי הוא בכלל שיקלקל לי את
השבוע, אבל היו סיפורים...  אחרי כמה שבועות, אימא שלי התייאשה
מלחנך אותי, והספר נשאר על המדף. אני אהבתי את הספר שאני בחרתי
יותר, אבל מפעם לפעם הייתי מוריד את הספר הורוד, סתם בשביל
לבדוק, אולי יש שם עוד סיפור ממש קצר שעוד לא קראתי. היו שם
כמה סיפורים מגניבים, כמה שנראים פשוטים אבל הם ממש מסובכים
כאלה, שאתה לא מבין על ההתחלה, ככה בן-דוד שלי הסביר לי.
סיפורים על צינורות וקופות חיסכון ועוד כל מיני. חלק לא כל כך
הבנתי, אבל אחרי כמה זמן שקראתי, הצלחתי להבין יותר דברים,
דברים של מבוגרים. אבל זה בכלל ספר מוזר נורא, לא כמו זה שלי.

ואחרי כמה זמן הגיע עוד פעם שבוע הספר. עוד הרבה זמן, עבר
בעצם, ובדיוק שבועיים לפני שבוע הספר אימא עברה על המדף וניקתה
אבק וראתה את הספר הורוד. "נמרודי, אתה קראת את זה בסוף? אתה
יודע שאם אתה רוצה ספר חדש אתה צריך לסיים לקרוא את זה,
נכון?"
"סיימתי, אימא, בדיוק בשבוע שעבר. אפילו," הורדתי את הספר
מהמדף ופתחתי בסיפור אחד, "רציתי לשאול אותך מה אומר הסיפור
הזה, לא כל כך הבנתי אותו."
אימא לקחה את הספר מידי, וקראה את הסיפור. היא קוראת ממש מהר,
אימא שלי, ואני ידעתי שלקח לה הרבה זמן רק כי היתה צריכה
להרגע. "אם גם את לא מבינה, אז אני אשאל את אבא," הרגעתי אותה.
אבל היא לא ענתה, לקחה את הספר איתה ויצאה מהחדר.
כשהגענו לשבוע הספר שבועיים אח"כ, אימא כבר לא סידרה אותי עם
ביקור אצל סבתא. היא בכלל היתה נורא נחמדה, וקנתה לי גלידה,
ואמרה שיש לה את כל הזמן שבעולם להסתובב ולמצוא ספר בשבילי.
אבל אני ידעתי מה אני רוצה. כשהגענו לכיכר, חיפשתי את הדוכן
מהשנה שעברה. לקח לי זמן למצוא, כי זאת לא היתה אותה מוכרת, זה
היה גבר עם זקן והוא בכלל לא היה נחמד. הסתכלתי על הדוכן,
ובסוף, איפה שעמד הספר מהשנה שעברה, עמד עכשיו ספר חדש, עם
תמונה יפה של ילד בוכה על הכריכה. 'הספר החדש של אתגר קרת' אמר
שלט מעל הספר. לקחתי את הספר. "אתה זה אני רוצה, אימא," אמרתי
לה בהתלהבות. "נמאס לי מספרים של ילדים."
"לא נמרודי, את זה אי אפשר, זה לא ספר. הפעם אני לא מתווכחת.
תמצא משהו אחר."