ממש לא בא לי לכתוב כמה אני אוהב אותך, למרות שזה כל מה שיש לי
עכשיו בראש בארבע לפנות בוקר אחרי מסיבה פרועה ביותר. ודווקא
עכשיו אני נזכר בך, לונהפארק שכמוך. חושב אותך. את פה, איתי.
ואני שונא לכתוב עלייך. אז אני עושה את עצמי כאילו אני כותב על
משהו אחר כמו מסיבה מטומטמת... וחרפושים מטפסים לי על המקלדת
החומה מרוב טרמיטים.

לפעמים כשאני נוגע בעצמי אני מרגיש שנמלים עוטפות אותי, אולי
אפילו סוכר חום. רוצה שתחבקי אותי עכשיו, ברגע הזה ממש, אבל את
לא ממש מרגישה אותי עכשיו, אני יודע. מוצא את עצמי מחבק את
עצמי באמצע החדר הכתום והריק שלי. הייתי רוצה לשחק איתך דוקים,
ללא ספק.

תסתכלי אלי במבט שובב, תשחקי איתי, תתקרבי אלי בציפייה צרופה
לשעשוע. את באה וקופצת עלי, על הרגלים שלי, ואנחנו מצטרפים
בקצב הולך ומתאחד לתנועה קופצנית, יחד משתעשעים לנו, בתמימות.
פתאום אני נזכר מי את, חמודה שכמוך, את בת דודה שלי, את בת
שלוש. מחייך אלייך, מלא התפעלות, כמעט מעריץ אותך על הברק
בעיניים, מקנא.

נוגעת-לא-נוגעת.
"בוא נשחק במשחקים של מבוגרים", אמרה לי. "אם אתה לא רוצה אתה
לא חייב".
"אני אוהב אותך", אמרתי. מאוד.
התקרבנו, קפצנו ונהנינו ממשחקים של מבוגרים. בואי, אחותי, תעשי
אותי שמח. תשחקי איתי. אני לא בן שלוש כבר, אני בן ארבע. אני
לא אוהב את זה, אבל אני רוצה לשחק. איתך.
"בוא", קראת לי. באתי.

תאהב אותי, עופר, אני אוהבת אותך. אבל עדיין לא. אני לא מוכנה.
תקפצי על הברכיים שלי, "בואי, את לא אוהבת? חושבת שזה
מטופש?".
"בואי, תשכבי איתי ויחד נאהב אחד את השני ושום דבר לא יהיה חסר
לנו".
"לא, אני לא מוכנה עדיין. אתה יודע שככה זה איתי".

לא, אני לא יודע. כי ככה זה אצלי, את יודעת. או שלא. לא יכול
אחרת, לא מכיר. כל כך יפה, כל כך קרה. שקטה, צועקת לי באוזן
מילים ללא תוכן, לוחשת מילות ארס.
"בוא, בוא עכשיו, עכשיו אני רוצה אותך".
לא. לא נכנס.