מלאך שחור נחת עלי פתאום
ומשך אותי איתו,
התערבלנו יחד לתוך מן חלום;
חלום שחור, מבריק וחלק.

עיניה לחשו לבוא אליה
עכשיו, מיד;
גופה הזמין את מגע אצבעותי,
סחף את חושיי.

יחד זרמנו בגלים של מחשבה, בין גלי הסדינים
ברוח של החושך;
והיא צוננת וחמה ואני נצרב שם איתה
ובגללה.
בשביל מה?

היא ציפור-דמדומים, דרור של לילה;
משי-גופה חמקמק ומתעתע.
חיה לעצמה, לבדה וכאילו
שואבת הנאה ממציצת דמי,
מנעיצת שיניה בעורפי -
לא די לה.
לא די לה.

הלכתי אחריה כעיוור, והיא ניפצה לי את החלום;
שיחררה את ציפרניה - והתרסקתי אל הקרקע.
לא הקשבתי לאחד, ששימש לי כנביא-זעם
-  והוא כל-כך צדק במילותיו.

ועכשיו אני כועס עלייך כל-כך,
ילדה מטורפת וחושנית;
אבל השיר הזה (אפילו השיר הזה)
אינו מצליח להוציא את דמותך ממחשבותי -
וזה בדיוק מה שמטריף אותי.