הדבר היחיד שאמרה לי באותו היום היה - "אתה מטפטף לי על
הרצפה". חזרתי הביתה מהגשם והיא ידעה. במטבח ביתנו, ביום לפני
שנדרסה, התכוונתי לעזוב אותה. גופנו עשוי משמונים אחוז מים,
אבל למשך אותן דקות, כשהתיישבתי ליד שולחנה, הייתי - מקסימום -
עשרים אחוז. פי היה יבש כמדבר הסהרה. כמו חום השמש היונק מצמחי
המדבר את חיותם - היה מבטה הנעוץ בי. קנקן המים מולי היה פאטה
מורגנה אכזרית ותו לא. שנינו ידענו שאם אעשה תנועה לכיוונו
יקיצו כל הקיצים. אני הייתי עשרים אחוז מים (מקסימום) והיא
הייתה השמש. והסדקים, כמו האדמה הצמאה, נפערו עמוק יותר בכל
רגע. כמו חתכים מדממים. כל הדם ההוא. היא נדרסה בכוונה. רק כדי
לא לאפשר לי לעזוב אותה. אני יודע את זה בודאות.

היא לא אהבה לדבר על הפרשות. מיספרה את היציאות שלה. מספר אחד.
מספר שתיים. אני פשוט הייתי אומר לחרבן או להשתין והיא הייתה
מזעיפה פנים. "אצלנו לא רגילים ככה", הייתה אומרת. "יש כבוד,
וזה לא רחוב פה בבית. יש דברים שלא אומרים". בהחלט היו דברים
שלא אמרה. דברים פעוטים והרי גורל. אבל היה כבוד - כבוד
בערימות! ואני, בשם הכבוד וההפרשות באשר הן - אמרתי כפול, כדי
לפצות על דממת האלחוט מכיוונה. אך רק בדברים החשובים הייתה
שותקת. בכל השאר - לא הייתה חדלה מלדבר. במבט לאחור, מצאתי את
עצמי משתוקק לדממות המשמימות ההן. או, כמה הייתי נותן ברגעים
מסויימים בשביל כזו דממה. כי אצלנו בבית, הקירות נעשו דקים, או
ששמיעתי התחדדה. או שניהם.

היא לא אהבה לדבר על נוזלים. "אני ממחזרת", היא הייתה אומרת
בהתנצלות ועצבנות וביישנות מעושה, במידה ונאלצה לחלוק עם חברה
את המידע. "הוא הגיע מאוחר החודש". זה היה עוד כשהיה לה מה
למחזר. ואני הייתי מתעצבן. "אני משקה, תיכף חוזרת", הייתה
אומרת כשהיו יוצאים לפרסומות ואני הייתי מתרתח. הרי ברור
שנייצר נוזלים. אנחנו שמונים אחוז מים, ככה אנחנו בנויים. זה
מתבקש. אז למה הבושה? היא התביישה בהרבה דברים. אני התביישתי
בעיקר בה.

יום אחד אמרתי לה את כל זה. יותר מזה, אפילו. אני לא זוכר מה
הצית את המרד הפתאומי - היא שוב מיחזרה או הישקתה או מה שזה לא
היה - ואני אמרתי שתפסיק לזבל. והיא צעקה. צעקה - "מה אמרת
לי?!" - ואז, לראשונה מזה שנים, צעקתי בחזרה. וזו הייתה תחושה
נהדרת, מרוממת רוח. כמו רוח של גשם קדמוני: זה יצא מהבטן.
צעקתי על זה שאנחנו מים, ובאים ממים, ומים זה כל מה שאנחנו.
שאנחנו יצורים פשוטים, ארציים, נוסחה דבילית כמעט. שאנחנו
שוחים ושותים ומשתינים וממחזרות ומשפיכים ובולעים ומקיאים
ויולדות ובוכות ומדממות ונרקבים - הכול במים, הכול בהפרשות,
הכול בנוזלים. ושיש מילה לכל מה שיש לה להגיד, אז שתגיד אותה,
ולא תלך מסביב, כי הדרך ארוכה ומתפתלת והסבלנות שלי קצרה.
והפתיל התקצר כל פעם מחדש. עד שזהו. קא-בום.

במטבח ביתנו, ביום לפני שנדרסה. היא לא דיברה. לא אמרה
"ממחזרת" ולא "משקה" ולא "תעביר את הקוטג'" ולא "אתה מקשיב לי?
אתה שומעעעעעעע אותי?". היא לא העירה על זה שהשמלות של האלה
בטלוויזיה קצרות מדי (אבל שלי זה בטח לא מפריע) או על זה
שהשכנים שוב מרעישים לה בדיוק מתחת לחלון. היא לא קראה לי לברר
(בפעם העשירית) אם הבאתי דואר מהתיבה, או אם ביום לפני זה
הבאתי. או אם אני בטוח שלא היה כלום. היא שתקה. ולא טרחה
להחזיר את הסימניה תוך כדי לאותו רומן מרופט שהיא כאילו קוראת
בעשור האחרון. כבר אז ידעתי שמשהו לא בסדר, אבל זה לא הטריד
אותי. חפציי היו כבר ארוזים. כמו שארזתי לפני שנתיים. שנתיים
שלמות. מזוודות שנארזו בלהט הרגע והכעס, והוחזרו למקומן כשהרעם
שכך. אבל הוא לא שכך, הוא התנגש עם מטענים מנוגדים של עננים
בתוך הבטן שלי וטיפטף גשם לתוכי. והסופות לא שתקו. וכלום לא
נעצר, הכול רק נאגר. כמו מים. ושנינו ידענו.

הנהג אמר שלא ראה אותה מגיעה. שהופיעה משום-מקום. אני, בניגוד
למשטרה, מאמין לו. הייתה לה נטייה לתקוע את האף בכל המקומות
ובכל הזמנים הלא-נכונים. והוא רק עוד אדם מסכן שנקלע למלכודת
של האישה החולה ההיא. הוא נראה לי בחור צעיר ונחמד, מזכיר לי
אותי. מעניין מה יקרה איתו עכשיו. ההלוויה שלה מחר, אבל אני לא
הולך. גם ככה נשארנו רק שנינו. כלומר, רק אני. ונוראי ככל שזה
עלול להישמע - אני לא מתגעגע אליה. ועכשיו אני לא מבין פתאום -
לאור חסרונה - כמה הייתה חשובה בחיי, או טובה אליי.  ועכשיו
אני גם לא צמא כל-כך. והחדר שלי לא נראה קטן מדי או אפל מדי,
או מלוכלך. כאילו בא איזה גל ושטף את הכול. אני לא חושב
שלתוצאה הזו היא התכוונה. במוחה ראתה אותי מתייפח, את שורות
המתאבלים ברחובות ובבתים ובכל מקום שמגיעים מים. היא רצתה
להיות הגאות, לשפל שלי. היא סתם לא רצתה לצאת מפסידה - הייתה
חייבת לומר את המילה האחרונה.

אני מניח שזכתה.