שומעת שני אנשים מהדהדים לי בראש. מסתכלת סביב ומבינה שאתה שם.
זה לא שניים, זה אחד. זה אתה. תלך כבר!
לא רציתי בכלל, מה אתה עושה פה?
אני נושמת את הכאב שלי, בוקר, צהריים, ערב וגם לילה לפעמים,
ומנסה שלא לזכור שהוא ישנו. אתה בא ובפשטות גורם לי שיכאב לי
יותר. אני לא רוצה אותך פה. מחניק לי, לא טוב לי. לך -
קישטא!!!

שלחתי אותך לקיבינימאט. צריך להיות לי טוב עכשיו לבד, אבל לא.
שוב הבדידות הזאת ששוברת ומרסקת אותי מבפנים, מרטשת את כל מה
שהתחיל להתהוות שם, שחס וחלילה לא יהיה לי קצת טוב.
הדמעות עושות תרגילי ערב, מין התעמלות לפני שינה כזאת. מחליקות
בשפגט ישר לכרית, מתרסקות יחד עם האושר שבי, עם כל הדברים
הטובים שהיו לי פעם, אם היו (אני כבר לא ממש זוכרת).

אני אלך לישון עכשיו. מחר אקום לעוד יום הצגה מוצלחת של העמדת
פנים שממש טוב לי.
אולי בסוף אני אשתכנע,

אולי לא.