"אישה קטנה! אישה קטנה! זה מה שאת!!"
אני חייב להודות שהתגובה הראשונית שלי הייתה להיעלב. אני?
קטנה?! לא יפה לקרוא ככה לבנאדם. אבל במחשבה שנייה, העפתי מבט
חפוץ על עצמי, והיא צדקה. באמת קטנה. אי אפשר להכחיש.
ידיים קטנות, עיניים קטנות, חיוך קטן, זין קטן... ואז הבנתי.
כנראה שה"קטנה" לא הפריע לי כמו ה"אישה". אישה אני עדיין לא.
אני אוהב להגדיר את עצמי בשלב הביניים. לא גבר ולא אישה. ולא.
אני לא מתכוון פיזית.
פיזית אני כולי גבר. גבר קטנה כמו שהזקנה מהמכולת אוהבת לקרוא
לי. אבל גבר.
לפעמים אני ממש מרגיש את עצמי אישה. מחבק כמו אישה, מלטף כמו
אישה, בוכה כמו אישה. אפילו מזיין כמו אישה.  
אני חושב שכל הנשיות הזאת אפילו עושה לי טוב, ויותר ממה שהיא
עושה לי טוב, היא עושה לחברה שלי טוב. היא אומרת שאני יותר
רגיש ככה, יותר נעים לה. אני גם יותר נעים לעצמי ככה. אני ממש
מתחיל להאמין שזאת הדרך הנכונה לחיות.
מה רע? קרם פנים... יש. קונדישינר... תמיד יש. עם החלק של
הטמפונים אני עדיין לא ממש מסתדר, אבל אני מאמין שזה עוד יגיע
עם הזמן. רק צריך סבלנות. זה אפילו עוד עשוי להשתלם לי. אני
אומר לכם... אתם לא מבינים מה אנחנו מפסידים שם בצד הגברי. הרי
מתי הפעם האחרונה שמישהי שרקה לכם ברחוב, או בים. מתי פתחו לכם
את הדלת. עזבו את זה. מתי שילמו עליכם במסעדה. מבחינתי, יוצא
לי משתלם, גם אם זה רק מבחינה כלכלית.
ושורה אחרונה... אם חברה שלי מרוצה, אני מרוצה. למרות שנראה לי
שכל העסק הזה, משמח אותה רק כי עכשיו ירד ממנה עול שטיפת
הכלים.
אבל עזבו נשים.
נשים בוגדניות.
כמו שאומרים... "אדם לאדם זאב, ואישה לאישה כלבה". מאמין בזה.
לא בטעות אלוהים עשני גבר, ולא במקרה אני מודה לו על כך כל
יום.

כשאני גבר, אז זה עד הסוף. לא אכפת לי שהיא בוכה במיטה, ובכוח
מגבירה את הקול למקרה שלא שמעתי וזו הסיבה שאני לא בא לנחם
אותה. גם לא אכפת לי שהבית מבולגן, שיש כלים בכיור, או יותר
נכון במה שנראה בעבר ככיור. אם אין כביסה נקייה, אז נלבש
מלוכלכת. לא סיפור. גם ככה אני רואה כדורגל רק עם תחתונים.
והעיקר הספורט. ספורט. המילה המרכזית בחיי כיום, בחיי כילד,
ואני מאוד מקווה שבחיי כמבוגר.
ככה זה רק אני עם עצמי. הגבר החושב. יושב עם תחתונים, ורואה
כדורגל. מי צריך יותר מזה? כשהיא תירגע, היא כבר תצא לבד מהחדר
ותבוא בחיפוש אחר החיבה שלי.
ככה זה. נראה לי שכגבר אני הכי מסתדר. אני עוזב את כל הצד הנשי
הזה שלי. רק צרות זה מביא לי.
אבל בעצם... לא. לא גבר, אישה. אבל לא סתם אישה. אישה ילדה.
לפני הבגרות. לפני שהיא לומדת איך לסחוט ממני את טיפת החיים
האחרונה. כזאת אני אהיה. תמימה, חמודה, לא מזיקה. שלווה. בעיקר
שלווה.
לא. במחשבה שנייה אני לא חושב שזה יעבוד.

כנראה שאימא צדקה וצודקת כשהיא קוראת לי "אישה קטנה". אבל
להיות אימא גדול עלי.
פחות מדי שלווה בשבילי.