"אה, סליחה? אכפת לך לשים לב אלי לרגע?"
אלעד הסתובב לכיוון הקול ולא ראה דבר.
"יש שם מישהו? אה... היי? סליחה? מישהו? לעזאזל, אני באמת
מעמיס על עצמי יותר מדי בעבודה..."
"כאן למטה! אוקי, תסתכל עכשיו על השולחן!", אמר הקול.
אלעד הסתכל וראה גמד קטן עומד על השולחן. הוא לבש חליפה די
מכובדת אבל עם עניבה צבעונית של ציורים של דונאלד דאק.
אלעד שפשף את עיניו ועמד פעור פה מול הגמד. "מ...מממ..מה אתה
רוצה?" שאל אלעד בתדהמה.
"אני מסמ"ל, סוכנות מיוחדת להתאבדות. נשלחתי אליך כדי לעזור לך
להתאבד".
אלעד הרהר לרגע ופלט, "כן...שמעתי עליכם... החבר הכי טוב שלי,
רועי, התאבד בגללכם. הוא...הוא סיפר לי שמישהו בא לבקר אותו
ושהוא חושב להתאבד... חשבתי... חשבתי שהוא סתם ממציא שטויות.
נתתי לו ללכת בלי להגיד לו מילה. למחרת מצאו את גופתו... תלה
את עצמו. לעזאזל. עם העניבה שאני קניתי לו לפני שנתיים... ".
אלעד שקע במחשבות. לפתע התנער ממחשבתו ואמר בכעס, "תראה, אין
לי מושג מי אתה ומה אתה רוצה ממני, אבל נראה לי שטעית... אם
אתה באמת לא יציר דמיוני, אז אין לי מושג מה אתה עושה כאן- כי
אני ממש לא רוצה להתאבד". אמר אלעד אך התיישב מול הגמד.
"אחי, תראה, אצלנו זה הולך ככה: אנחנו יושבים במרכז שלנו עם
גלאים מיוחדים שבוחנים את החיים והנשמות של כולם. כשהגלאי
מצפצף, זה אומר שמצאנו מישהו שצריך להתאבד. פשוט כך". הסביר
הגמד.
"אז אתה אומר שהוא צפצף אצלי?" שאל אלעד בהתפלאות.
"בדיוק!" שמח הגמד שאלעד קלט. "אז יאללה, בוא נגמור עם זה. יש
לי עוד אנשים לבקר אחריך", אמר ודפדף בפנקסו לראות מי הבא
בתור.
"שניה, אבל אני בכלל לא חושב שאני צריך להתאבד. החיים שלי לא
כאלה גרועים. אולי הם לא לקוחים מאיזו סדרה אמריקאית טיפוסית,
אבל יש יותר גרוע..." אמר אלעד והסתכל סביבו על דירתו הנאה.
"אוקי, גם זה קורה הרבה. שאני בא אל מישהו והוא חושב שהחיים
שלו שווים משהו... אין בעיה, כבר התמודדתי עם מצבים כאלה בעבר.
אפילו בקורס שלנו יש שאלה בנושא הזה. טוב, תראה, מה אתה יכול
להגיד שטוב בחיים שלך?", שאל הגמד והתיישב ישיבה מזרחית על
השולחן ועטה על פרצופו מבט של מישהו שמחכה לסיפור משעמם.
"משהו טוב בחיים שלי? הממ... יש לי עבודה טובה. והדירה שלי די
בסדר. ויש לי שיער על הראש. ויש לי חברה. אפילו די חמודה. אני
חושב שאני מסתדר לא רע". אמר אלעד וחייך לעצמו.
"לא רע? לא רע? אז זהו, שאתה רק חושב. העבודה שלך? אתה מתכוון
לאיפה שמעבידים אותך בפרך, משלמים לך פחות ממה שמגיע לך, וכבר
שבע שנים לא מקדמים אותך? או אולי אתה מדבר על הדירה שלך, עם
השכנים המרעישים, הכנופיות שמסתובבות בחצר, האסלה שכל הזמן
נסתמת?" הגמד כבר נעמד ודיבר בלהט. אלעד הבחין ברוק הניתז
מפיו. "והחברה שלך? אתה לא יכול להיות רציני... אתה יודע
שאפילו עכשיו היא בוגדת בך עם אחיך... אתה לא האמנת להם כשאמרו
לך שהם 'צריכים לעבוד עד מאוחר בזמן שאחיך- רואה החשבון- מסדר
לה את החשבונות', נכון? הוא סידר לה משהו...זה בטוח..." הגמד
קרץ לאלעד ואז הסתכל עליו במבט מלא רחמים. "ואתה באמת חושב שלא
שמים לב להשתלות השיער שלך....?". אלעד התעצבן וניסה לתפוס את
הגמד. הגמד ניתר מהשולחן וקפץ גבוה על מדף. "היי, אני רק אומר
לך את האמת בפרצוף! לא מוצא חן בעיניך? אתה יכול... להתאבד."
אלעד הרגיש את הכעס והתסכול גוברים בתוכו. הוא החל לחשוב שאולי
הגמד הזה צודק. ובכל זאת, יש להם  גלאים מדויקים והם יודעים
מדעית מי צריך להתאבד...
"אז איך בדיוק אתם עוזרים למישהו להתאבד?" שאל אלעד בהססנות.
"אה! יפה! אתה מתחיל לקבל קצת שכל! טוב, אז ככה," אמר הגמד
ופתח מזוודה גדולה שאלוהים יודע מאיפה שלף אותה, "יש לנו כאן
מבחר רחב של צורות התאבדות. הכל מתלייה ועד מנת-יתר. אז אתה
יכול להחליט באיזו צורה יזכרו אותך. וכמובן שאנחנו פתוחים
להצעות חדשות, מהמתאבדים המקוריים יותר".
"אה... אני עדיין לא יודע... אני עדיין לא בטוח שאני צריך
להתאבד..." אמר אלעד בשקט. "אולי תיתן לי לחשוב על זה?".
הגמד חשב לרגע, בדק בפנקסו משהו ואמר, "טוב. אני אתן לך
יומיים". אמר והלך.
כל היומיים שעברו, הגמד ישב שעות על גבי שעות בתוך הראש של
אלעד וניהל אתו שיחות. עד שלבסוף, בתום היומיים, אלעד הגיע
להחלטה.
"טוב, אלעד, באיזו דרך תרצה להתאבד?" שאל הגמד בחיוך של שביעות
רצון.
"אה... חשבתי על הדרך שהכי תתאים לי", אמר אלעד בנימה
הססנית-משהו. "אני רוצה להידרס. לא משנה על ידי מה. אבל אני
רוצה מכה חזקה ומוות מהיר. אני רוצה שלא יוכלו לזהות את הגופה
שלי. שלא יסתכלו במבט מלא רחמים על הפרצוף שלי או על השיער...
אני לא רוצה שיזכרו אותי ככה".
"טוב...", אמר הגמד, "כל אחד והמוזרות שלו... אז אני מציע
רכבת. היא לא תוכל לעצור ותגיע למטרתך הרצויה. אבל אני חייב
להגיד," אמר הגמד ושפשף את ידיו בסיפוק, "היה יותר קל ממה
שחשבתי. את רועי לקח לי שבועיים לשכנע!".
אז הם נסעו למקום שבו עוברת הרכבת, באיזה מושב שקט- משהו בין
כפר חב"ד לצפריה. וחיכו לרכבת. הם עמדו שם בשקט. אלעד מהרהר
בחייו שעברו ובקרוב אינם. הגמד מהרהר בעוד סימון 'וי' בטבלה
בפנקס שלו. בטח יעלו אותו דרגה. אולי למנהל אזורי.
ואז, הרעש החל. המחסום ירד וצלצולים מחרישי אוזניים החלו
להזהיר כי הרכבת מתקרבת. עוד דקה ולא יישאר עוד מאלעד. עוד
חיים יגיעו לקצם. ואז, כמה שניות לפני שהרכבת פגעה, אלעד הושיט
את ידו, תפס בגמד המופתע והחזיק אותו קרוב אליו. הרעש הנוראי
של הרכבת גבר על צרחות הגמד הנמעך מתחתיה. אלעד כמו לא חש בכאב
של הרכבת המוחצת אותו, ושתק.
כשהרכבת חלפה, אלעד, שעדיין לא מת לחלוטין, הביט בעיניים
מזוגגות בגופתו המרוסקת של הגמד ששכב לידו, וחייך.