כולם חושבים שאם הם לא יכולים לראות משהו אז מכך משתמע שהוא לא
קיים, הם רואים שעל פני השטח אין שום תנועה, הכל רגוע, אין להם
מושג שזו רק מסיכה, הם לא יודעים שמתחת לפני השטח הכל גועש,
פיצוצים, אש, זעם.

מבט אחד הוא כל מה שדרוש בשביל שהיא תחזור לתפארתה, מבא אחד
יצית אותה מחדש והיא תחזור להתקיים בשיאה, כאילו מעולם לא
נקטעה.

האש לא כבתה ולעולם לא תכבה, האש ממתינה לרגע שבו תוכל לפרוץ
שוב, שבו לא תגרום לכאב, היא מחכה לרגע שלעולם לא יגיע.

האש לעולם לא תכבה, ולעולם לא תפרוץ אל פני השטח, האש תמשיך
לשרוף את סביבתה, יש בה כוח ליצור, וכוח להרוס, כעת היא כולאה
והיא הורסת כל מה שהיא נוגעת בו, היא התוצר של עצמה, מזינה את
עצמה, מתקיימת מעצם הכאב שהיא גורמת.

הם מסתכלים ואומרים, היא הייתה אהבת חייו והוא איבד אותה, להם
נראה שהאהבה הגדולה הוחלפה באחרת, קטנה יותר, איש מהם לא יודע
שהיא רק קבורה תחת שכבות ההדחקה שנאספו במשך שנים, האהבה לא
הוחלפה, היא תמיד הייתה ותמיד תשאר, כמו חברתה שנוספה אליה.

שתיהן ימשיכו לחכות לנצח לעבר שיחזור על עצמו, לעתיד שלא
יגיע.