על השטיח בחדר ילדים בפרוור קטן של לוס אנג'לס, קליפורניה חזרה
עמית לנוסטלגיה של הילדות והחליטה לשחק בבובות
רק שעכשיו עמית כבר לא תמימה כמו פעם
אז עמית משחקת במלחמה

בחצי השני של העולם, חדר ישיבות קטן, ישבו שני אנשים עם פנים
עייפות ושתי כוסות קפה ענקיות- ראש המוסד בפגישה דחופה עם ראש
הממשלה, דנים בתוכנית החדשה של הפלסטינים, פיגוע כללי ב10
מקומות שונים ברחבי הארץ, שיגרום לניתוק כללי של א"י משאר
מדינות העולם, משמע השתלטות על כל ארץ ישראל וחיסולה הסופי.
ראש הממשלה בפנים עצובות ודואגות מכריז על מצב חירום ועל התקפה
מידית של כל השטחים הפלסטינים, ודורש עזרה דחופה מכל מי שמוכן
לתת עזרה
בשיחת טלפון בהולה עם נשיא ארה"ב, הנשיא מסכים לשלוח לו כוח
אווירי מידי לביצוע ההתקפה.

עמית קוראת בעיתון: הוכרזה מלחמה כללית בין א"י לפלסטינים,
ירדן ומצריים ביטלו את הסכמי השלום עם ישראל ויחד עם סוריה
ועיראק הן מתקיפות את א"י ואת ארה"ב
עמית החליטה לחזור לשחק בבובות, לפחות שם המלחמה היא בכאילו,
לפחות שם ההרוגים חוזרים לחיים.
עמית לא מבינה איך אנשים יכולים להלחם כל הזמן, איך לא נמאס
להם, אבל בעיקר עמית לא מבינה למה
למה אלוהים נותן להם לעשות את זה? למה אלוהים יושב בצד
ומסתכל?

בינתיים בארץ המצב הולך ומחמיר, האנשים מתחלקים לשניים- אלה
שנשארים ונלחמים ואלה שבורחים
כל יום הרוגים חדשים
כל יום משפחה אחרת מתנפצת, מאחורי כל אדם שנהרג עומדים הורים,
אישה, בת, שאומנם שרדו אבל הלב הפסיק לפעום באותו הרגע שהכדור
הפסיק את החיים של החייל האחד הזה.
ועמית קוראת ורואה ושומעת ומזיזה את הכתפיים באדישות
וחוזרת לה לבובות
ערן, חבר שלה שאל אותה פעם למה היא משחקת בבובות האלה, והיא
מספרת לו ששם היא זאת שקובעת מה יקרה
שם היא יכולה להרוג כמה שהיא רוצה אבל אף אחד לא ייפגע
עד שיום אחד...
יום שלישי בהיר ונעים באה אמא ובישרה לה את מה ששינה את חייה
לעד:
אבא נהרג בפיגוע של מחבל מתאבד, החיזבללה לקחה חסות על הפיגוע
אבא לא יחזור יותר הביתה.
לפתע, כל החדר הסתובב, היום הבהיר הזה התנפץ בשניה אחת ופתאום
הכל נהיה שחור
לעמית אין אבא.


בחצי השני של היקום, לאלוהים נמאס כבר.
היא החליטה ללכת למטבח לאכול איזה במבה, או להכין לעצמה
חביתה.
בעלה הסתכל עליה וחייך, היא שוב הייתה בחדר ילדים...
טוב נו, זה בסך הכל עוד משחק של בובות.