יום לאחר שנהרגת הלכתי אליך הביתה.
בחדר שלך הרגשתי מן מחנק ובניסיון שווא לזכות בכמה שאיפות
אוויר זכות, פתחתי את החלון...
הגן..
את זוכרת את הגן?
שם על הספסל, שהתחיל להעלות חלודה, התנשקנו בפעם הראשונה.
אני זוכר את אותו היום כאילו קרה אתמול.
באתי אליך והיה לך ריב עם ההורים אז יצאנו החוצה.
זוכרת שכמעט נפלת על החתול הלבן של השכן כשיצאנו מחדר
המדרגות?
התיישבנו על הספסל, התחלת לקטר לי בקשר להורים שלך וכמה הם
לוחצים עליך.
תמיד אמרתי לך שלא נורא, זה יעבור, אצל כולם זה ככה...
הסתכלת לי בעיניים וידעתי שזה הרגע, שזה עכשיו או אף פעם..
והתנשקנו.
חבל שהכל עבר כלכך מהר.
אמנם הנשיקה היתה ארוכה, כמו נצח, אבל מאז לא התנשקנו הרבה..
לא הספקנו...
הלוויה שלך היה ביום ראשון ה-13 בינואר.
כולם מהבי"ס שלך באו, גם המורים.
לי נתנו שיחרור מהבסיס ופעם ראשונה בחיים שלי לא אחרתי למשהו
חשוב...
תמיד פחדת עלי.
פחדת שאני קרבי מדי ושמסוכן לשרת בתוך לבנון.
הייתי מרגיע אותך ותמיד היית משתתקת...ידעתי שאת עדיין דואגת
אבל לפחות דחינו
את הוויכוח הזה שוב בכמה ימים.
זוכרת את רמי? הוא גם בא להלוויה שלך.
תמיד היית ילדה טובה אפילו מן מרובעת כזאת.. וזה היה ברור שלא
תסכימי להכנס לאוטו של רמי.
הוא בטח ניסה לשכנע אותך שכמה בירות זה כלום ושהוא כבר נסע
יותר שיכור.
אבל עליך הוא לא יכול לעשות רושם. החלטת ללכת הביתה ברגל.
נזכרת שאת צריכה להסתפר כי יש את המסיבה של מאיה מחרתיים ולא
יהיה לך זמן להסתפר מחר.
אוי, כמה שהופעה חיצונית היתה חשובה לך.
תמיד מסדרת את השער.
והוא, בתמורה, תמיד החזיר לך תודות בצורת ברק...
גם לק היית תמיד שמה. אך בנוסף ליופי העמוק והמיוחד שלך, היה
לך  גם אופי לא מן העולם הזה.
היית מתדנבת במד"א..
אני אפילו זוכר כמה מאושרת היית כשסיפרת לי שעזרת לאישה אחת
ערביה ללדת ילדה.
סיפרת כמה שמחת להחזיק את הילדה בידיים ולדעת שאת הולדת אותה.
מאותו יום, תיכננו להתחתן ולהוליד 3 ילדים. שתי בנות ובן.
אף פעם לא הבנתי למה והתיאשתי מלנסות להבין.
סמכתי עליך שאת מבינה מה את עושה.
היית גם עוזרת לילדים אתיופיים בשכונה עם הלימודים.
לימדת אותם עברית והמילה הראשונה שהם ידעו לכתוב היתה השם
שלך.
ה-ע' יצאה להם תמיד גדולה מדי, אבל ה- ד' וה-י' יצאו דווקא
בסדר.
אני בטוח שהם ממשיכים להתאמן.

חבל שלא הספקתי לראות את התספורת החדשה שלך.
הייתי בבסיס ועוד באותו היום אחיך התקשר אלי לפלאפון.
לא יכולתי לענות אז הוא השאיר הודעה.
"תתקשר אלי דחוף, איתן"
כעסתי קצת. מה כבר יכול להיות דחוף?
אני כאן, בלבנון, קורע את התחת שלי והוא משאיר לי הודעה שמשהו
דחוף.
היה יותר מדי מאוחר. חזרנו מן המארב בערך בשתיים בלילה.
הצלחנו להרוג שני מחבלים. מצאנו אצלם רק כמה רימונים.
שלל קטן יחסית למה למצאנו יום לפני. יום לפני הצלחנו לתפוס
מחבל אחד ועוד אחד ברח.
אצל זה שתפסנו מצאנו פצצה. גדולה כזאת, כמו שתמיד אומרים
בחדשות.
חגגנו באותו היום.
לא כל יום מסקלים פיגוע.
לא כל יום מצילים חיים.

למחרת התקשרתי לאחיך. המילים שלו נעצרו ליד האוזן וסירבו
להיכנס.
הוא שמע שאני לא עונה ואמר אותן שוב. בפעם השניה הם נכנסו.
לא סתם נכנסו, פרצו לתוך המח שלי, כמו רוח פרצים מחלון ששכחו
לסגור אותו.

בכיתי בהלוויה שלך. כולם בכו.
חבל שלא נסעת עם רמי. הוא נהג מצוין.
חבל שהלכת להסתפר. היית יכולה ללכת ככה למסיבה.
חבל שעלית על האוטובוס.
מה רע במוניות? אפילו יותר זול...
פחדת ממוניות, יותר נכון מהנהגים.
תמיד נראו לך חשודים כאלה, מפחידים, מאיימים. האוטובוס לא
הספיק להתרחק.
בדיוק הגיע למעבר החציה ליד הבי"ס שלך. אנשים עברו במעבר
החציה.
אף אחד מהם לא חשד שבעוד שניה הם כבר לא יהיו בין החיים...
אף אחד מהם לא חשד שהמטען יופעל בדיוק אז...