זו היתה שעת לילה מאוחרת נוספת שעברה על הלוחם האמיץ, שתר
ברחבי הטירה החשוכה. הבקבוק האגדי אמור היה להיות מוחבא באחת
מהתיבות הסודיות באולם הראשי, והלוחם האמיץ שם לעצמו למטרה
למצוא את הבקבוק ולהביא אותו חזרה אל ממלכתו הרחוקה.
שעת לילה מאוחרת, הטירה שקטה כולה. כל הרחשים בטירה נדמו עם
רדת החושך, כך לפחות נדמה היה, לאוזן-בלתי-מיומנת. אך הלוחם
ידע, ידע היטב, שבכל רגע הם עלולים לתקוף. הם צופים בו, מריחים
את בשרו, חשים פחדיו, את עצביו הרגישים. "זה הכל פסיכולוגי,"
הוא לחש לעצמו, "זה הכל בראש שלך. כל קרב הוא 90% פסיכולוגיה,
בגלל זה תמיד מגייסים את הפסיכולוגים ראשונים."
אבל הפחד שלו היה אמיתי, הוא כבר למד את זה מניסיונות בעבר.
עקב בצד אגודל הוא התקדם לאורך מסדרונות השיש החלקים, נזהר שלא
למשוך תשומת לב. מתוך חשכת החדר הוא יכל להבחין בה, בתיבה
הכסופה, ניצבת אטומה במרכז. מטרתו מטרים ממנו, צעדים ספורים,
הוא רק ייקח אותה ואז יימלט, רחוק, מהר, ויישכח מהכל. אבל שום
דבר בחיים לא כל כך פשוט. הוא שלח את ידו אל התיבה, אחז בידית
הברזל.

ואז רחש הכנפיים פרץ את דממת החדר. הוא התגבר לרעש מעורר
פלצות, רעש שקודח לך לתוך הלב והראש והנשמה והעצבים. הוא לא
רצה להסתובב, הוא ידע מה עומד מאחוריו, מה עומד לתקוף. מפלצת
הטירה, ממנה הוא חשש, ציפתה לו. לאורך כל הזמן היא הביטה,
חיכתה. "אלו שאמרו שהיא ובנות-מינה טיפשות, הם טיפשים בעצמם,"
הוא לחש, "אלו ייצורים חכמים, גאוני רשע," הוא הציץ מעבר
לכתפו, וראה אותה. כנפייה המעוגלות, ראשה המגעיל. עיניים
שסוקרות אותו כמאכל. רגליים חמושות בטפרים, מלתעות מושחזות. את
דמו היא תמצוץ עד הטיפה האחרונה.
הוא נפל לרצפה, בדיוק כשהייצור הנוראי חלף מעליו ברעש מחריש
אוזניים, חותך את האוויר במערבולת רוח. ללוחם, אמיץ ככל שהיה,
היתה חולשה נוראית לבני-שטן אלו. הם הזכירו לו סיוטים ממושכים
וסיורים לימודיים. אחרי כל מפגש חפוז איתם התחוור לו שהוא
עדיין ילד, תינוק, שמפחד. אבל כעת לא היה זמן לניתוח הנפש -
הייצור, שנח לעת עתה על הקיר, עקב בעיניו המאיימות על המתרחש
בחדר. הלוחם שלח יד אל חרבו - אך זו לא היתה שם. כעת הוא היה
חסר אונים לחלוטין. למרות שהשריון שלבש היה דק במיוחד, הוא
הרגיש את הזעה מצטברת במקומות לא נעימים. הוא הרים מעט את
הראש, בדיוק כשהייצור זינק ממקום מושבו ועבר במטס נוסף, מפיץ
רעש כנפיים בחדר. הייצור חג מעל לראשו של הלוחם, ונחת על
הרצפה, מטרים ספורים ממנו.
"עכשיו זה הזמן להיות אמיץ," אמר הלוחם בלבו. הוא תר אחרי חרבו
ברחבי החדר, וראה אותה מונחת לא רחוק. הוא התגלגל במהירות ותפס
אותה בידו. "אה-הא!" הוא קרא בקול, ופתח במתקפה על החיה. החרב
ניסרה את החלל בניסיונות נואשים לפגוע בייצור, אך היה זה ייצור
זריז ומיומן, שללא ספק כבר חגג על גוויותיהם הרקובות של כמה
לוחמים אמיצים. הלוחם ניסה להתמקד על הייצור, שקיפץ ממקום
למקום. "הוא משחק איתי," חשב הלוחם בלבו. בדיוק כשחשב להנחית
את מהלומת הניצחון, הוא שמע רחש כנפיים נוסף, הפעם מאחור.
שני יצורים נוספים הצטרפו לקרב. הם לא נראו כמו הראשון, אך היו
מפלצתיים לא פחות. כעת הם היו הרוב המכריע, וכמו במתקפה
מתוכננת מראש הם התנפלו עליו משלושה כיוונים שונים. הלוחם
זינק, ובמזל גדול ניצל ממה שהיה מוות ודאי. "הגיע הזמן להשתמש
בארטילריה," מלמל הלוחם לעצמו. בתרמילו הוא שמר את רובה החצים
הרעילים שלו, וכעת הוא רץ אל התרמיל, שלף את הרובה, ופרק את
הנצרה. המפלצות המכונפות, שבינתיים התמקמו שוב על קירות החדר,
חשו באיום רחוק-הטווח, ופתחו במתקפה נוספת. הלוחם כיוון את
הרובה, וירה, ירה ללא הפוגה, עד שהחדר נדם שוב. הוא נעמד על
רגליו, ניקה את השריון, וחייך לעצמו חיוך ניצחון.
אך הקרב עוד לא תם - גיבורנו היה נטול קואורדינציה בסיסית,
והיצורים לא נפגעו כלל. שוב משק הכנפיים שטף את החדר, שוב
הרובה ירה, שוב ללא הועיל. הקרב נמשך שעה ארוכה. בעזרת החרב
והרובה נלחם הלוחם עד טיפת כוחו האחרונה בטורפים האוויריים, אך
לשווא. הם רק התחזקו, והוא נחלש. החרב הפכה קהה מרוב
פגיעות-שווא בקירות וברצפה, והחצים המורעלים כמעט שאזלו.
כשהרגיש שהוא עומד להפסיד, שהוא על סף המפלה, הוא כרע ברך,
ושלף מכיסו קמיע. זהו הקמיע שחברו, הענק טוב-הלב נתן לו. "אם
רק תצטרך את עזרתי, צעק לתוך הקמיע, ואני אבוא," הדהדו מלותיו
של הענק. היצורים התכוננו לגיחה נוספת. הלוחם ידע שגורלו נחרץ.
הוא קרב את הקמיע לפיו, מילא את ראותיו, וצעק בקול ברור:

"אאאאאאבבבבבבאאאאאא!!! יש פה ג'וקים!!!"