א
כל שנה למועד הזה
אני מסרבת להאמין לטיפת הגשם הראשונה.
בודקת מרזבים ישנים
עצים מכוסי טל
נשים ששוטפות מרפסתן אל תוך הרחוב
מחפשת מהיכן נשרה הטיפה הערמומית על מרפקי
ביום חם כזה, מנסה לנצל את תמימותי,
את הכמיהה שלי למעט חורף.
כל שנה למועד הזה
אני מתעקשת להטיל ספק
בחיים שמנצנצים לפתע בתוך
מרבדי הצהוב האינסופי הפרושים בצדי הדרכים.
איך מתוך היובש הדק
נפתחת דלת
ומעניקה לי זכות רעננה כזו,
לרחוץ פניי,
להתכסות רמזי אלול טריים, להתחדש?

ב
והשנה במועד הזה,
בגבעות לטרון, ליד טנקים מדיפי ריח מוות,
באמצע עמק איילון שבע הקרבות,
התדפקו לפתע הטיפות הביישניות ההן,
רחצו את הדם הקרוש,
השיבו נשמה לאפי.

ג
הסתיו התגנב הנה
מבלי שחשתי בו,
שקועה ביום יום הזערורי שלי,
שרוחש חיים ומוות וחיים.

הגעתי הנה בשעות הבוקר
מן הדרום הרחוק,
וראיתי את השבילים המוכרים כל כך שהתעטפו
בריח של חגים הולכים וקרבים,
והכנרת שלי מכוסה בשמלתה האפרפרת,
והרוח האחרת, שיש בה ראשית מבעבעת ותאוות עתיד וחידות
וקורטוב של תוגה
והשמיים מעליי עמדו בשלכת, עירומים ושלווים,
ושמחתי שמחה פשוטה
ונכנסתי אל ביתי
האפוף ריח עוגת שמרים טרייה וניקיון
ולרגע חשתי את אותה ילדה נפעמת שהייתי פעם,
זו שהבטחתי שלא אאבד,
וידעתי שלמרות כל תהפוכות הזמן,
הנדודים, השאלות שהתחלפו בי,
הצלחתי לעמוד בהבטחתי זו.
הנה אני, יושבת בדיוק במקום שממנו יצאתי,
נרגשת,
ולסתיו שלפתע נושב פה,
אני כותבת שירים.

ד
הגלגל ממשיך לנוע.
היופי זורם
ומלטף אותי עכשיו
באצבעות של רוח סתוית.
הכול בא אל מקומו בשלום.