הוא לא לוקח שום דבר
בעל ערך.
את ישנה.
זה לא מזיז לך בכלל.
"באמריקה יהיו לנו חיים פשוטים,
לא נצטרך לדאוג" אמרת,
"הילדים ידברו במבטא מושלם,
במדפים בסופרמרקט יהיו תמיד דגני בוקר
במאה ארבעים ושניים סוגים".
מישהו פורץ לנו לבית.
הצעדים שלו חורקים על רצפת עץ מהגוני
בדיוק כמו שחלמת
בחום בהיר כזה, של הבטחות.
אני לא זז
בקושי נושם, הסיגריות
מונחות על השידה
כמה שהייתי רוצה לקחת אחת
ולצאת למרפסת, לראות מטוס ממריא
מעל תל אביב, אבל אנחנו כאן,
בארץ שאמרו עליה כמעט הכול,
אין לנו כמעט כלום,
מישהו פורץ לנו לבית
את ישנה
ואני מקשיב
איך הוא מרוקן את המגירות,
ממלא את הכיסים
ואני מקשיב
איך את נושמת בכבדות הירח
מתקלף לנו בחלון הרוח
לא מפסיקה לרגע מישהו
פורץ לנו לבית
אני עוצם עיניים
ושוקע בסיפור קצר של סאלינג'ר
מוותר על הסיגריה
ונעלם.