ריק.

















נאחז במילים, מנסה בכל כוחי לחבר אותן זו לזו, ליצור מבנה בעל
משמעות. למלא חללים חדשים אשר אך זה עתה הבחנתי בהם, אשר היו
שם מאז ומעולם. מאבד את עצמי בתוך סבך המילים, המחשבות, שחור
בעיניים. היכן היא, המשמעות? כל חיי ביליתי בחיפוש אחריה, מסרב
להכיר בעובדות הברורות, נסחף באקסטזת האשליות. מהי המשמעות?
האם קיים דבר היכול באמת ובתמים למלא את כל אותם החללים? עד כה
סירבתי להאמין שאין, המילים שימשו לי למחסה מפני האמת. מילים,
שקרים. אולי אז עוד האמנתי שיש סיכוי, שעוד לא הכל אבוד. לא
התייאשתי מלחפש את מה שאולי היה פעם ואבד, אצילות שנשכחה,
אמונה, יכולת להישיר מבט אל האמת. הפחד הגדול ביותר שלי, להיות
כמו כולם, כמוהם. נאחזתי תמיד בפיסת התקווה הקלושה ביותר שהם
עוד יכולים להשתנות, אנחנו יכולים להשתנות, שהכל עוד יכול
להשתנות. שלי יש את היכולת לשנות. שיש סיבה לכל, שניתן לגבור
על הרשע, על טבעו של האדם. שהתכלית, המשמעות של החיים - נמצאת
בהישג ידינו, בשליטתנו. טעיתי. תקוות שווא, אחיזות עיניים. גם
אני נפלתי קורבן לשקרים, אותם שקרים שדיברו אל נפשו של האדם
מימי קדם. תמיד בזתי להם, ואני עצמי נגררתי לכך. ומי לא? אני
חושב שעכשיו אני מבין. חומת ההגנה המילולית נשברה. והפחד הנורא
מכל מוחשי ביותר כעת, כל החללים הריקים לפתע מקבלים משמעות
שונה, מחרידה, משמעות שנובעת מפשטותם, מחוסר משמעותם. אני
מרגיש את הפחד זוחל במורד גרוני, ואת ההרגשה המוכרת, המייסרת
של הייאוש מהכל, של המיאוס העצמי. חסר טעם, כל המאבק הזה כה
חסר טעם... אולי הכל היה שונה, אם רק היה לנו האומץ לקום,
להשתחרר, לנפץ את המסגרת של ההכחשה, אשר בתוכה אנו כלואים.
לגבור על היראה מפני החשיבה, מפני האמת, מפני עצמנו. אולי אני
הייתי שונה, אם רק היה לי הכוח לעמוד במועקת הבדידות. אני
נכנעתי.
פאתטיות. הכל מילים, מפתות ובוגדניות כאחד. מתחמקות. מותירות
חללים ריקים. ייאוש.
ולבסוף, הכרה. הכרה בכך שהכל... בכך שאני כל כך -

















ריק.