דפקת שלוש פעמים על הדלת. לא בבת אחת. בהתחלה בהיסוס, דפיקה
רכה, משתהה שוב על השם הכתוב באותיות כתב, בכתב יד על
המשקוף...
היה נדמה לך ששמעת צעדים,
אבל אף אחד
לא פתח את הדלת.
חיכית עוד קצת, ואז הלכת.
כשיצאת מהבניין
הקשבת רגע.
היה שקט.
היה נדמה לך שהדלת
בקומה ארבע נפתחה.
עצרת.
הסתובבת.
כמעט עלית חזרה,
אבל בסוף ויתרת.
אני לא יודע למה,
או איך,
אבל פתאום
כל החשק שלך לראות אותו
ולדבר איתו נעלם.
להיפך.
רק רצית לברוח משם.  
היית חייבת לברוח,
הרגשת את זה בדם שלך.
הרגשת בדם שלך
את הפחד שחודר עד לעצמות.
הסתובבת בחזרה ורצת החוצה
בכל הכוח.
"להתרחק," חשבת,
"העיקר להתרחק.
לרוץ הכי רחוק שרק אפשר."
רצת.
כבר לא ידעת לאן.
נתת לרגליים שלך לקחת אותך.
רצת.
עברת כבישים, ורחובות.
לא היה לך מושג איפה את
אבל המשכת לרוץ.
הראייה שלך כבר התחילה להטשטש,
התקשית לנשום,
ואז -
הרגליים שלך נעצרו.
עצמת עיניים.
לקחת כמה
נשימות עמוקות.
פתחת עיניים.
ימינה.
שמאלה.
לא זיהית את המקום.
קדימה.
דלת.
דפקת שלוש פעמים על הדלת. לא בבת אחת. בהתחלה בהיסוס, דפיקה
רכה, משתהה שוב על השם הכתוב באותיות כתב, בכתב יד על
המשקוף...