כשיצאנו לדרך היינו אחד
ולא יכולנו לדעת מה צופן המחר
עת פסענו ברחובות הצרים
על מרצפת הרחוב הצוננת
חוללנו את מחול הטועים
ובמחולנו אטמנו אוזננו
משמוע קריאות העורבים.

בלכתנו בדרך לא הייתי עצמי
אז לא ידעתי כי אפשר לי לחדול
לא בחרתי שביל ומשעול
לא חוף של זהב או כוכב הצפון
ורק עיניך ניבטו לי מגדלור
ורוחי קצרת הרואי הלכה שבי
אחר האור שהבהב מרחוק.

בשובי ממסענו הלום התעתועים
סומת עין מוכת סנוורים
על רציף נידח חולפת כתזזית
בינתי הזנוחה מתחננת על נפשה
כמו קבצן בפתח מבקשת רחמים
פורמת קפלי אשליות הזויים
למול ליבי שסרח ומבטי הנכלם,
שראו את המובן מאליו.

בשובי מחוסר המנוח בים הנדודים
בשארית כוחי ביקשתי לקרוע
מבשרי את המיית הגלים
שליווני אבודה במסע הערפילים.