"אתה לא זוכר אותי? אתה לא זוכר אותי?" המאבטח, אדם כבן ארבעים
המטלטל כרס קטנה, הרחיק מעט את פניו ממני ותבע תשובה.
התרכזתי בפניו. ניחשתי שמדובר במישהו מהעבר הרחוק, ניסיתי
להפחית ממראהו עשר שנים, חמש-עשרה שנה, עשרים. היה בו משהו
מוכר, אבל זה היה מעורפל מדי.
"נכנע," אמרתי לו,"תגלה לי".
עמדנו בפתח הקניון. הוא זקף את כתפיו בתוך חולצת המאבטח הלבנה
שלו, העלה על פניו חיוך ערמומי, הבליט את חזהו שעליו היה מודפס
"אלפסי שירותי אבטחה", קירב את כפות ידיו אל פיו ועשה אותן
כרמקול: "כולם לעבור אל מול סוכת המציל, כולם לעבור אל מול
סוכת המציל, גם את עם הביקיני האדום".
בבת-אחת זיהיתי.
"אני לא מאמין," אמרתי ותקעתי אגרוף של חיבה בכתפו, "ג'קי".
"יעקב," הוא תיקן וחייך במבוכה, "כבר לא ג'קי".

אז, בימי הקיץ הארוכים והמאושרים ההם, על חוף מכמורת, לא היה
בינינו אפילו נער אחד שלא חלם להיות ג'קי המציל.
הוא היה שזוף, הוא היה שרירי, היו לו זיפים גבריים, הוא לבש
בגד ים שחור קטן, והוא היה משאת-נפשן של כל הבחורות. במשך היום
הוא היה יושב על כסא-נוח במרומי סוכת המציל, חובש משקפי שמש
כהים ומביט בשתיקה מהורהרת בים. אחת לשעה בערך היה קם ממקומו,
נוטל בתנועה עצלה את הרמקול, ונוזף במתרחצים הסוררים - "את עם
הבגד-ים הירוק", "אתה עם הכובע", "אתם שמשחקים מטקות" - אחר כך
היה עורך סיבוב קטן על החוף. התיירות השבדיות והגרמניות היו
מסתכלות עליו במבטים ישירים, גלויים. הלב היה נשבר לנו.
לפנות ערב, כשהשמש כבר נטתה אל עבר האופק, היה ג'קי מחליק
בתנועה גמישה ומיומנת את החסקה אל תוך המים, מתייצב עליה
בפישוק קל, ויוצא לשיט של פרידה מהים. לעיתים היה מזמין,
בתנועת ראש קלה אך בטוחה - תנועה של מי שיודע שסירוב לא יעלה
על הדעת - את אחת מן התיירות אדומות העור, שבכל אותו זמן לטשו
אליו עיניים עורגות מן החוף, להצטרף אליו על החסקה.
כשהייתה החסקה חוזרת מן הים כבר היה כמעט חושך וג'קי היה מסייע
לתיירת בת-המזל לטפס במדרגות המתכת הדקות אל סוכת המציל, שם
היה שולף את ערכת-הקפה, ומכין לשניהם קפה מבושל על גזיה קטנה.
כולם ידעו שג'קי אינו נוגע בשום קפה חוץ מהקפה שהוא מבשל לעצמו
על אש קטנה, ותמיד בכוס זכוכית.
עם כוס הקפה בידו הוא היה מתייצב בקדמת הסוכה, נותן מבט אחרון
בממלכתו המתרוקנת, מושך לגימה זהירה מן הקפה, נוטל שוב את
הרמקול, ומודיע: "הים סגור. לילה טוב לכולם, להתראות מחר".
ואז היה נכנס עם התיירת אל החדר הקטן שבירכתי סוכת המציל וסוגר
אחריו את הדלת. פעם אחת, כשהבאתי לו ארטיק שוקולד מהקיוסק,
הזדמן לי להציץ אל אותו חדר; הייתה שם על הרצפה מחצלת ישנה
ומתפוררת, בפינה עמד ארגז עץ הפוך ועליו כמה כוסות זכוכית
נקיות, אבל את רוב שטח החדר, ואת כל תשומת-הלב שלי, תפס מזרון
גדול מכוסה בסדין כתום. לא יכולתי להסיר את העיניים מהסדין
הכתום ההוא.

אבל בקיץ ההוא, האחרון שלפני הגיוס, הפסיק הסדין הכתום של ג'קי
לצבוט לי בלב. כי בקיץ המתוק ההוא, האחרון שלפני הגיוס, הכרתי
את דנה.  דנה - אני מריח אפרסקים כשאני נזכר בה. בלילות היינו
מסתובבים בגנים ציבוריים שוממים ומחפשים פינות שקטות וחשוכות.
בימים היינו בחוף הים.
רוב הזמן היינו שוכבים זה לצד זו על החול, השפתיים שלי
בצווארה, ואני לוחש לה דברים שאני לא יכול לחזור עליהם עכשיו.
אבל בצהרים, כשהיה החום הופך בלתי-נסבל, היינו נכנסים למים, לא
ממש אל מול סוכת-המציל אלא קצת בצד, עד לנקודה שגובה המים הגיע
לכתפינו ושם היינו עומדים צמודים במשך שעות. מדי פעם היא הייתה
נחלצת בקפיצה מזרועותיי ויוצאת לשחייה של כמה עשרות מטרים על
גבה, אל המים העמוקים, וחוזרת אלי מתנשפת בתנועות חתירה
מהירות.
באחת מן הפעמים האלה שהיא שחתה לעומק, ראה אותה ג'קי מתרחקת
וקרא לה ברמקול: "הבחורה עם הבגד-ים האדום, תעברי מייד אל מול
סוכת-המציל". היא לא שמעה אותו והמשיכה לשחות, והוא קרא שוב:
"הבחורה עם הבגד-ים האדום, הבחורה עם הבגד-ים האדום". היא
עדיין לא שמעה אותו.
נופפתי אליו בשתי הידיים וצעקתי בכל הכוח: "ג'קי, מה זה צריך
להיות? מה זאת אומרת 'הבחורה עם הבגד-ים האדום'? זה סתם בחורה
בשבילך? תתבייש לך. תקרא לה 'היפהפייה המדהימה עם הבגד-ים
האדום שעמיר מת עליה', ככה היא תדע שאתה מתכוון אליה".
הוא צחק בקול וקרא ברמקול: "היפהפייה המדהימה עם הבגד-ים האדום
שעמיר מת עליה". היא בדיוק הוציאה את הראש מהמים ולא הבינה מה
קורה.
הוא סימן לה לכיוון שלי והרעים ברמקול: "יפהפייה עם בגד-ים
אדום, תחזרי אליו, הוא מת עלייך".
היא הסמיקה, הכניסה את הראש למים, וחתרה אלי.

"אז מה", הוא טפח לי על הכתף, זורח בתוך חולצת המאבטח שלו,
"כמה זמן עבר? עשרים שנה? יותר?"
"יותר, יותר", מלמלתי.
"נו, ומה עבר עליך בינתיים?" המשיך, "ספר, ספר. אישה? ילדים?
עבודה?"
"כן", אמרתי, "אישה, שני ילדים, דירה, משכנתא, עבודה, כל
החבילה".
שתי נשים מבוגרות התייצבו בפתח לידנו, מחכות בצייתנות שהוא
יבדוק להן את התיקים, הוא סימן להן בתנועת-יד להיכנס, ושאל:
"אז מה אתה עושה בחיים?"
"ייעוץ כלכלי, ניהול תיקים. דברים כאלה"
"הו-הו-הו", הוא אמר בהתפעלות מופרזת, "אתה רציני, ממש רציני.
ואללה, תמיד ידעתי שיצא ממך משהו. כל הכבוד"
"עזוב", אמרתי, "איזה כבוד? זה סתם שטויות".
"זה לא שטויות בכלל", הוא חתך אותי תוך שהוא מסמן לשלושה נערים
מצחקקים שהם יכולים לעבור. "הנה תראה אותי", הוא הצביע על החזה
שלו במקום שמודפס 'אלפסי שירותי אבטחה', "תראה מה נהיה ממני
בסוף".
לא ידעתי מה להגיד לו. הוא הסתכל עלי בשתיקה. "שטויות", מלמלתי
לאחר רגע, "זה לא מה שחשוב בחיים".
הוא ביקש ממני סליחה ופנה להציץ אל תוך התיקים הגדולים של תייר
צעיר. כשהסתובב אלי בחזרה שאל אם אני גר בסביבה. הנהנתי.
"אולי ניפגש פעם בזמן שאני לא בעבודה," הציע בטון מהוסס, "קשה
לדבר ככה. כל רגע מישהו מפריע. נשתה בירה או משהו. ניזכר קצת
בימים הטובים, הא? מה אתה אומר?"
"בטח," אמרתי, "בשמחה"
"יש לך עט?" שאל, "אני ארשום את הטלפון שלך"
"לא, אין לי," אמרתי והוצאתי את הארנק מהכיס, "הנה, קח
כרטיס-ביקור. יש לך פה גם את הסלולארי, תרים לי טלפון"
הוא בחן את כרטיס-הביקור ביראת כבוד, מרחיק אותו מעט מעיניו.
שפתיו נעו כשקרא  באיטיות את המילים המועטות המודפסות עליו.
"ואללה," אמר ופלט שריקה קטנה, "יעוץ... שוקי-הון... הערכות
שווי... מיזוגים...". הוא הטה את ראשו מעט באלכסון ובחן אותי,
כשהוא מכווץ את שפתיו ומנענע את ראשו בתנועות קטנות של הערכה.
"בחייך ג'קי," אמרתי לו, "זה רק מילים".
"רק מילים, הא? רק מילים? נדמה לך שזה רק מילים," הוא בלע מעט
רוק, "בכל-זאת, התקדמת, למדת, הגעת למשהו בחיים," הוא  נפנף
בעדינות בכרטיס-הביקור, ואז הצביע שוב על ה'אלפסי שירותי
אבטחה', "אתה לפחות לא מעביר את הימים שלך בלהסתכל לתוך תיקים
של אנשים אחרים".
חיפשתי משהו נחמד להגיד לו.
"נשארת שזוף", אמרתי בסוף.
"כן," הוא צחק, "לפחות זה".
קבוצה די גדולה של אנשים הצטופפה ליד הפתח. ג'קי נפנה אליהם
וזרק לי מעבר לכתף: "טוב, מספיק עיכבתי אותך, אתה בטח ממהר.
תעצור בדרך החוצה אם יתחשק לך, נדבר עוד קצת".
הנפתי יד לפרידה והלכתי. אחרי עשרה צעדים שמעתי אותו קורא
בשמי. הסתובבתי.
"תגיד", הוא נאלץ להגביר את קולו כדי שאשמע אותו, "התחתנת איתה
בסוף?"
"עם מי?"
"נו, אתה יודע", עיניו נצצו, "היפהפיה עם הביקיני האדום"
"מה פתאום," צחקתי ועשיתי תנועת-ביטול עם היד, "איפה אתה חי?
עשרים שנה לא ראיתי אותה".
"חבל," הוא אמר, "אני באמת מצטער לשמוע. היא הייתה משהו, הא?
אין לך שום קשר אתה? כלום?".
פרשתי את הידיים לצדדים בתנועה של חוסר-אונים.
הוא הביט בי מהורהר, מאחוריו נכנסו אנשים אל הקניון בחופשיות
מבלי לעצור לבדיקה. לרגע הוא נראה חולמני, לא ממוקד. אחרי רגע
הוא התנער וצעק לי: "יאללה בסדר. תעצור אצלי בדרך חזרה, הא?"

השתהיתי שעה ארוכה בחנות הדיסקים. הייתי צריך לבחור דיסק כמתנה
ליום-הולדת של חבר, התלבטתי בין שני דיסקים ולא הצלחתי להגיע
לידי החלטה. לאחר ששיניתי את דעתי מספר פעמים, החזרתי אחד מהם
למדף והלכתי עם השני לעבר הקופה. אבל אז שוב לא הייתי בטוח,
ביקשתי סליחה מהקופאית, וחזרתי ונטלתי שוב את הדיסק הראשון.
קראתי את רשימת השירים שעל גבו. עדיין התקשיתי להחליט. חייגתי
בסלולארי לאשתי והצגתי לה את הבעיה.
"שניהם מתאימים," היא אמרה בביטחון, "הוא יאהב את שניהם. קח
אחד מהם, מה שמתחשק לך, ובוא הביתה, כבר שמונה וחצי".
הצעתי לה שאקרא באוזניה את רשימת השירים שבכל אחד מהם, והיא
תחליט.
"לא צריך," היא אמרה, "זה לא כל-כך חשוב. אל תשגע אותי עכשיו.
כבר שמונה וחצי".

לבסוף, כששילמתי בקופה, שאלתי את הקופאית אם יש יציאה נוספת מן
הקניון. היא התבוננה בי במבט מוזר, ולאחר היסוס אמרה שאין
יציאה נוספת אל הרחוב, אבל יש מעלית שיורדת ישירות אל החניון
התת-קרקעי שלהם.
ירדתי במעלית, יצאתי ברגל דרך החניון התת-קרקעי, והלכתי עד
למכונית שלי שחנתה כמה מאות מטרים משם במגרש-חניה פתוח לא רחוק
מהים. במכונית, ישבתי כמה רגעים בחושך ואחר-כך פתחתי חלון.
בחוץ עמד הריח המתוק של הקיץ - תערובת של ריח-ים, אצות, דשא
מושקה, מלונים, קוצים שרופים. היה לי טעם של מלח בפה.
פתאום התחשק לי להציץ עוד פעם בג'קי. נעלתי את המכונית, הקפתי
את הקניון ברגל, עד שהגעתי קרוב אל הפתח שבו הוא עמד. עמדתי
בחושך, צמוד לעמוד-מודעות, והסתכלתי עליו. ממקומו באור הוא לא
יכול היה לראות אותי.
ראיתי אותו עומד בפתח, מעט כפוף, חולצתו הלבנה מבהיקה באור
הניאון, והוא מטפל בעייפות בזרם ההולך ומידלדל של הנכנסים,
מציץ כלאחר-יד אל תוך התיקים ומסמן בתנועת-ראש יגעה לנבדקים
שהם רשאים להיכנס. מדי כמה שניות הוא זרק מבט מהיר מעבר לכתפו
אל פנים הקניון. ידעתי שהוא מחכה לי. הצתתי סיגריה והמשכתי
להסתכל עליו. בעוד כמה רגעים, ידעתי, הוא יתחיל לחשוד. בהתחלה
זה יהיה רק חשד עמום, שילך ויתגבר, עד שבעוד שעה, או שעה וחצי,
הוא כבר יידע בוודאות שהתחמקתי ממנו. הוא בטח יחשוב, תמים
שכמותו, שעליו אני מצטער.